בשבועות האחרונים, במקום להשתתף במסיבות הסיום של ילדיהם או לגשת לבחינות סוף השנה באוניברסיטה, לוחמי מילואים רבים שוב עלו על מדים והצטרפו לפלוגה — בדרום לבנון, בעזה, בסוריה או…
בשבועות האחרונים, במקום להשתתף במסיבות הסיום של ילדיהם או לגשת לבחינות סוף השנה באוניברסיטה, לוחמי מילואים רבים שוב עלו על מדים והצטרפו לפלוגה — בדרום לבנון, בעזה, בסוריה או ביהודה ושומרון. הם עושים זאת לא מפני שהמחיר נעשה קל יותר, אלא מפני שאינם מוכנים להשאיר את החברים שלהם לבד. מערך המילואים מחזיק מעמד בזכות הרעות, השליחות והנכונות של אנשיו לשלם מחיר אישי כבד. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, עצם העובדה שהם עדיין באים היא מדהימה. וזו בדיוק הסיבה שאסור לנצל את המחויבות הזאת כאילו היא משאב בלתי מוגבל.
מערך המילואים עדיין מתייצב. זו הבשורה הטובה וגם המסוכנת. כל עוד הגדודים מגיעים למשימות, קל לצה"ל ולמדינה להניח שהמערכת מחזיקה, ושאפשר להמשיך להישען עליה - ובתוך כך לנצל את המחויבות של אנשיה עד הקצה. אבל מאחורי נתוני ההתייצבות מסתתרת תמונה קשה יותר: מערך שחוק, יחידות שבחלקן אחוזי ההתייצבות נמוכים מאוד ושנעשות בפועל חלולות, ומעטפת אזרחית שכבר קרובה לקצה.
בצה"ל נהוג לספור מסגרות, גדודים ופלוגות, אבל הספירה הזו אינה מספרת את כל הסיפור. הגדוד קיים, אבל חלק מחייליו אינם מגיעים מסיבות מוצדקות, אחרים הודיעו שלא יבואו עוד, ורבים מגיעים אך זקוקים לחופשות תכופות כדי לשרוד. כך נוצרת יחידה שנספרת על הנייר כשלמה, אך בפועל היא חלולה. המשימה נופלת על מעט מדי לוחמים, באופן ששוחק אותם ופוגע גם ביכולת המבצעית שלה. בשריון מצטרף לכך גם מחסור בכלים בשל פגיעות ובעיות תחזוקה.
אבל מי שנמצא כעת על סף קריסה אינו בהכרח המילואימניק עצמו, אלא המעטפת שמאפשרת לו להתייצב. המשפחות נשאו בנטל עצום. גם בנות הזוג המחויבות והתומכות ביותר מתקשות לשאת עוד חג לבד, עוד יום שישי בלי אבא, עוד מסיבת סיום שהוא מפסיד ועוד תקופה של ניהול הבית לצד דאגה מתמדת לשלומו.
גם למעסיקים קשה. חלקם מאבדים שוב ושוב עובדים מרכזיים. והמילואימניק, גם אם אינו מפוטר, עלול לגלות שמקומו המעשי בארגון נשחק. סטודנטים מפסידים קורסים, בחינות וסימסטרים, ולא בכל מוסד ולא אצל כל מרצה הם זוכים להבנה הנדרשת. אחרי כמעט שלוש שנים, לכולם נמאס - לא מהמחויבות למדינה, אלא מהחיים במצב חירום שאין לו גבולות ברורים.
ולכל אלה מצטרף אי-שוויון בלתי נסבל בנטל. דווקא כאשר אנשי המילואים ומשפחותיהם נשחקים, המהלכים שאישרה הכנסת - חוק יסוד: לימוד תורה והחוק שנועד להקפיא את מעצרם של משתמטים חרדים - לא קירבו ציבור גדול לשירות, אלא הרחיקו אותו עוד יותר. במקום לצרף כתפיים תחת האלונקה ולהקל על המערך, המדינה משדרת למילואימניקים הכועסים שהם ימשיכו לשאת אותה כמעט לבדם.
כבר כתבתי כאן בעבר שצו 8 המתמשך נוח מאוד לצה"ל. נוח מדי. הוא מאפשר לשנות מועדי גיוס ושחרור, להאריך שירות ולשנות תוכניות בהתראה קצרה. במצב חירום אמיתי אין ברירה. אבל אי אפשר לנהל במשך שנים את מערך המילואים כאילו כל שינוי הוא חירום.
צה"ל חייב להטיל על עצמו מגבלות גם אם אינן מעוגנות בחוק: להתחייב למכסת ימים ולעמוד בה, בוודאי בתקופות של הפסקת אש ושקט יחסי; לא לשנות צו אלא במקרה חריג באמת; ולקבוע מראש מתי השירות מתחיל, מתי הוא מסתיים ומה צפוי במהלכו. ודאות אינה פינוק. היא תנאי לכך שחיילים, משפחות, מעסיקים ומפקדים יוכלו להחזיק מעמד.
במקביל, צריך לצמצם את מספר ימי המילואים. צה"ל פרוס בגזרות רבות, ובצדק הוא עדיין פועל מתוך הטראומה של 7 באוקטובר ואינו מוכן לקחת סיכונים. אבל ניהול סיכונים אינו חתירה לאפס סיכון. בתקופה של שקט יחסי צריך לבחון מחדש את מספר המסגרות בכל גזרה, לצמצם כוחות היכן שניתן ולשחרר יחידות. לעיתים נכון לקבל סיכון מבצעי מוגבל כדי למנוע סיכון אסטרטגי גדול יותר: שחיקת מערך המילואים.
ומעל הכול מרחפת בעיית הכשירות. מערך המילואים כמעט שאינו מתאמן מאז 7 באוקטובר; הוא נלחם או מחזיק קו. גם חיילי הסדיר המשתחררים כעת מצטרפים למערך המילואים לאחר שנים של לחימה, אך בלי רצף אימונים מסודר. הכשרות מפקדים קוצרו, וקשה למצוא קצינים שמוכנים לקבל אחריות הכרוכה בעוד עשרות ימי שירות. התוצאה מסוכנת: לא תמיד הטובים ביותר מפקדים, אלא מי שעוד מסוגלים להסכים.
המילואימניקים הוכיחו מעל לכל ספק שהם יגיעו כשצריך. עכשיו תור המדינה וצה"ל להוכיח שהם יודעים לשמור עליהם. לא רק להודות להם, אלא לייצר ודאות, לצמצם שירות, להחזיר את האימונים ולשקם את שדרת הפיקוד. מערך המילואים לא קרס. אבל אסור להמשיך לבחון כמה עוד אפשר לבקש מהאנשים הטובים ביותר שלנו לפני שיתרוקן מבפנים.
תא"ל (במיל.), ד"ר אריאל היימן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר קצין המילואים הראשי
קרא את הכתבה המלאה במקור
