מלחמת התשה או פשרה

מנגד, בזרם הרדיקלי דוחים כל אנלוגיה בין 1988 להווה. לטענתם, החלטה 598 התקבלה משום שאיראן לא הייתה מסוגלת להתמודד עם ארצות-הברית לאחר שהמלחמה התרחבה למפרץ הפרסי, בעוד שכיום המציאות הפוכה: איראן מחזיקה ביכולת להילחם בזירה האזורית, לפגוע בכוחות אמריקאים ולאתגר את חופש השיט במצר הורמוז. לכן, לדבריהם, אין מקום ל"שתיית כוס התרעלה" הנוספת, והקריאות להפגין פשרות מדיניות אף משרתות את האויב. כך למשל גרס הפעיל הפוליטי ואיש התקשורת ווחיד יאמין-פ'ור כי הרפובליקה האיסלאמית הסכימה להפסקת האש ב-1988 בשל חוסר יכולתה להתמודד עם ארצות-הברית במפרץ הפרסי. כיום, לארצות-הברית יש טכנולוגיה צבאית מתקדמת בהרבה מזו שהייתה לה אז, אך היא אינה מסוגלת לפתוח מצר ברוחב 30 קילומטרים ולהעביר בו אפילו אונייה אחת, בשעה שאיראן אוחזת בגרונה במצר בקרב על עתידה ועל עתיד האזור.

בכל מקרה, לנוכח הגברת התקיפות האמריקאיות באיראן והאכזבה מקריסתו של מזכר ההבנות בין טהרן לוושינגטון, נראה כי ההנהגה האיראנית – חרף חילוקי דעות פנימיים – אינה מפגינה בשלב זה כל נכונות להכרעות קשות וכואבות בדומה לזו שקיבל ח'ומייני לפני 38 שנים. גישה זו מבטאת לא רק תחושת ביטחון וחוסר אמון מוחלט בממשל האמריקאי, כי אם גם הכרה בצורך החיוני לתרגם את ההישגים שצברה איראן במהלך המלחמה, ובראשם ההשתלטות על מצר הורמוז, לערבויות ביטחוניות וכלכליות ארוכות טווח. זאת, גם במחיר סיכונים הכרוכים בהמשך ההסלמה הנוכחית.

יתר על כן, בראיית ההנהגה האיראנית אין בהכרח סתירה בין נכונות עקרונית לנהל משא ומתן כדי להביא לסיום המלחמה לבין עמידה איתנה על הזכויות והאינטרסים החיוניים של איראן. ניתן למצוא ביטוי לתפיסה זו במאמר שהתפרסם בסוכנות ידיעות איראנית, המזוהה עם גורמים במועצה העליונה לביטחון לאומי. במאמר נכתב כי יום השנה לקבלת החלטה 598 מהווה תזכורת להולדתה של תפיסה אסטרטגית המשלבת נכונות להפעיל עוצמה צבאית לצד דיפלומטיה. לטענת האתר, הטעות האסטרטגית החמורה ביותר היא לראות ב"מלחמה" וב"שלום" שני מושגים מנוגדים וסותרים; כאילו כל מי שמדבר על משא ומתן התרחק מן ההתנגדות וכל מי שמדגיש את העוצמה הצבאית סגר את הדלת בפני הדיאלוג. מערכת פוליטית נבחנת לא רק ביכולתה להילחם אלא גם ביכולת לזהות את העיתוי לשינוי זירת המאבק. ההחלטה להסכים להפסקת האש עם עיראק לא הייתה סיום ההתנגדות אלא העברתה מן הזירה הצבאית אל הזירה המדינית והמשפטית.

הניסיון ההיסטורי הזה רלוונטי כיום יותר מאי פעם. בחודשים האחרונים עברה איראן מלחמה קשה מול ארצות-הברית ו"המשטר הציוני", שהוכיחה כי הרפובליקה האיסלאמית אינה מהססת להגן על ריבונותה, ביטחונה ועצמאותה, וכי אם תיכפה עליה מלחמה, תגיב באופן הולם ונחרץ. אולם אותה מלחמה הראתה שגם המבצעים הצבאיים המוצלחים ביותר אינם מסיימים את התחרות. לאחר שהנשק משתתק, מתחיל הקרב בזירות אחרות – בדיפלומטיה, במשפט הבינלאומי, בכלכלה, בתקשורת ובדעת הקהל. משום כך, אם בימי המלחמה היו עוצמת הטילים, היכולת ההגנתית והלכידות הלאומית הנכס המרכזי של איראן, הרי שבעידן שלאחר המלחמה יהיו הדיפלומטיה הנבונה, המשא ומתן הממוקד והניהול המדיני ההשלמה לאותה עוצמה.

המסר החשוב ביותר של יום השנה לקבלת החלטה 598 עבור איראן של היום, סיכם המאמר, הוא שאומץ אינו מתבטא רק בשיגור טילים או בנוכחות בשדה הקרב אלא גם ביכולתה של אומה לדעת מתי עליה להילחם, מתי עליה לנהל משא ומתן, ובשני המצבים גם יחד – לא לסגת מעיקרון אחד: שמירת איראן, הגנה על עצמאותה והבטחת האינטרסים הלאומיים שלה.

ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

קרא את הכתבה המלאה במקור