מעין נרצחה בנובה, אביה ממשיך את המסע האמנותי שלה: "זו בעיקר הישרדות" | שיר לי-גולן

"הרגשנו שהיא מצאה את המקום שלה, את שביל הזהב שלה, שטוב לה. בסיום שנת הלימודים הראשונה, סרטון שלה הוצג באנימיקס. זו הייתה עבודה יפה ואיכותית, שבה היא הכניסה דמויות ללבנים ולאוכמניות. הייתי גאה בה מאוד, וחיכינו לראות מה עוד היא תעשה".

את חופשת הקיץ מהלימודים מעין ניצלה באינטנסיביות. היא טיילה לבד בספרד, המשיכה לטיול עם ההורים ועם אחיה באיטליה, אחר כך נסעה לסיני עם חברות. למחרת חזרתה, נסעה עם חברה למסיבה ביער רעים.

מעין הספיקה להתקשר מהמסיבה להוריה. היא סיפרה שיש נפילות, ניסתה להרגיע אותם וציינה שהיא מרגיעה את האנשים סביבה. ואז הקשר עימה נותק. רק כעבור חמישה ימים קיבלו הוריה את הבשורה המרה. בדיעבד התברר שמעין נרצחה כמה דקות אחרי שיחת הטלפון האחרונה.

"השנה הראשונה הייתה קשה מאוד", אומר קליכמן. "עם הזמן הבנו שיש לנו בחירה: להרעיל את החיים שלנו, או לחיות באהבה למעין, לחיות עם המציאות ולא נגדה. הבנו שבלתי אפשרי להילחם במציאות, לשנות אותה. אי אפשר לשנות את העובדה שמעין איננה. מה שאפשר זה לבחור אם לסבול או לקבל את זה, בצער גדול, אבל ללמוד ולהתפתח".

"אנחנו חיים עם מעין כל הזמן, והיא מביאה לנו זיכרונות טובים והרבה אהבה. אנחנו אוהבים את החיים, אנחנו לא סובלים. אנחנו חיים באהבה למנצ'וקי, באהבה למדינה שלנו. יש תמונות שלה בכל פינה בבית ומכולן היא מחייכת אלינו. כשקורים לנו דברים טובים, אנחנו מסתכלים למעלה ואומרים 'מנצ'וקי, תודה'. עברנו טראומה קשה, הבנו שהחיים לא יכולים להימשך כמו שהם היו, שאנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש, ועשינו את זה. יש לנו בן ויש לו חברה נפלאה והם איתנו, והם בחיים, ואסור לשכוח את זה".

קליכמן לא רואה בבחירה המשפחתית בחיים ביטוי לתעצומות נפש. "זו בעיקר הישרדות", הוא מסביר בחיוך, ומספר: "יש לנו חבר במושב שחזר בתשובה וחי לידנו עם המשפחה הגדולה שלו. סבא שלו מת ברכבת בדרך למחנה השמדה, ממש בידיים של בנו, שהוא אבא של החבר שלנו".

"החבר הגיע אלינו לפני הלוויה של מנצ'וקי וסיפר לנו שאביו, עם כל מה שעבר, גידל את ילדיו על המשפט 'מי שחי - צריך לחיות'. אחר כך, במשך תקופה, החבר הזה היה עובר ליד הבית שלנו, צועק לנו את החלק הראשון במשפט ומחכה שנצעק בחזרה את חלקו השני. זה כנראה חדר לנו למוח".

"יש, כמובן, רגעים של דמעות, שבאות פתאום. למשל, בשיעור האחרון השנה במנשר, בהגשות, פנה אליי יאיר הראל, המורה הנפלא. הוא סיפר שאחרי מותה של מעין הוא קיבל כיתה מרוסקת. או כשהחבר'ה שלה מגיעים אלינו הביתה - הם עדיין באים לבקר - ואנחנו מדברים עליה ונזכרים בה, קורה שאני דומע. אבל אנחנו גם נוסעים לחו"ל ועושים מוזיקה וחיים", מספר גדי.

קליכמן: "אני הלכתי אוטומטית לסמל של מוות, ואז המרצה סיפרה לי ששנה קודם, באותו תרגיל, מעין ציירה את הצנון כסמל לחיים. ניסינו להבין למה דווקא צנון, וחשבנו על שתי אפשרויות: האחת, בכל יום שישי היא הייתה מכינה עם אשתי סביצ'ה, מאכל שהיא אהבה מאוד, והיא זאת שהייתה חותכת את הצנון".

"האפשרות השנייה, אנחנו מגדלים ירקות בגינה. בכל שנה, לפני הגשמים, אני זורק זרעי צנון וזה גדל לבד. כנראה מתישהו נפלו זרעים בין האריחים בגינה ומצאנו צנון בן שנה-שנתיים שגדל מתחת לאבנים. משכנו אותו יחד, מנצ'וקי ואני, זה היה קצת כמו אליעזר והגזר. הוא לא היה טעים, אבל היה מרשים מאוד בגודלו, וכנראה העובדה שהוא שרד וגדל בין האבנים הרשימה אותה. מאז ששמעתי את סיפור הצנון כסמל החיים אני מצרף את הציור שלה כסמל לכל הציורים שלי". הצנון הזה, סמל של חיים בעיני בתו שאיננה, הוא כיום תמונת הפרופיל של קליכמן בוואטסאפ.

"מנצ'וקי שידרה לי שאנימציה זה לצעירים, וקיבלתי את זה", הוא מספר. "אבל כשהחבר'ה שלה מהלימודים הגיעו ללוויה ולשבעה, וסיפרתי שאני המלצתי לה ללמוד אנימציה ושזה היה חלום הילדות שלי, הם הציעו שאנסה. מנשר מייצג, בשבילי, את מעין, וכשאני מצייר אותה זה כאילו אני מלטף אותה. זה גם קשה לי וגם טוב. החיבור אליה בציור הוא משמעותי".

קרא את הכתבה המלאה במקור