הוא מחזיק בהשפעה אבסולוטית על אומה ריבונית באופן ששום גורם אמריקאי לא החזיק מאז פול ברמר השלישי, שהגיע לבגדד ב-2003 כדי לנהל את עיראק תחת הכיבוש האמריקאי. רוביו שולט למעשה בכספיה של ונצואלה, בהפצה של משאביה הטבעיים ובממשלה המקומית עצמה.
מערכת זו איפשרה לרוביו לבלום את שחיתות הענק שאפיינה את המשטר הקודם, והיא אף מעניקה יתרון מסוים לממשלת ונצואלה, שזוכה להגנה מעשית של משרד האוצר האמריקאי מפני נושים בינלאומיים הדורשים החזר חובות של מיליארדי דולרים. עם זאת, ההסדר מעניק לרוביו מנוף לחץ עצום על רודריגס, שתלויה בכסף האמריקאי כדי לשלם משכורות לעובדי המדינה ולתמוך במטבע הלאומי הקורס.
חברות הסחר בנפט ויטול וטרפיגורה מנהלות כעת את מרבית הייצוא תחת הסדר שגיבש הממשל. בנוסף, בהנחייתו של רוביו, השתלטה חברת הנפט הממלכתית של ונצואלה בשקט על הפעילות בפרויקטים המשותפים שהיו לה עם ענקית הנפט הרוסית "רוסנפט", והרחיקה את דריסת הרגל של יריבות וושינגטון מהאזור.
מבקריו של טראמפ, שרואה בוונצואלה סיפור הצלחה ואף השמיע הערות על הפיכתה ל"מדינה ה-51", טוענים כי וושינגטון שואבת את משאבי המדינה ומנציחה משטר סמכותני על ידי השארת אנשיו של מדורו בשלטון. הדבר בולט במיוחד לאור התקררות היחסים בין הממשל לבין מנהיגת האופוזיציה הגולה והפופולרית, מריה קורינה מצ'אדו. רוביו, שהיה בעבר מתומכיה הבולטים, החליט לעקוף אותה ולהמר על רודריגס מתוך חשש שחזרתה של מצ'אדו תצית תסיסה אזרחית והתנגדות מצד גורמי הצבא המקומיים.
