מליאת הכנסת והוועדות נראו השבוע כמו זירת בוץ חסרת רסן. דוגמה בולטת היא הדיון וההצבעה על החוק להפסקת מעצר עריקים חרדים, אבל המהות היא הרבה מעבר לחוק כזה או אחר.
זו לא הייתה מחלוקת אידיאולוגית לגיטימית. זו הייתה קטטה מכוערת, נטולת כבוד מינימלי, שבה כל צד רואה בשני אויב קיומי ולא שותף לניהול המדינה.
התהליך הזה לא נולד היום. הוא התחיל בקול תרועה רמה בינואר 2023, עם הצגת הרפורמה המשפטית, והמשיך עם המחאות, חסימות כבישים ואיומי הסרבנות, שקרעו את החברה הישראלית לגזרים. באותם ימים נדמה היה שהגענו לתחתית החבית.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. האסון הלאומי הנורא כפה על המערכת הפוליטית פסק זמן מאולץ. פתאום כולם דיברו על "ביחד ננצח", על שותפות גורל ועל צניעות. אבל הזיכרון הפוליטי קצר, והאגו ארוך. כעת, נראה שהפוליטיקאים שלנו פשוט לחצו על כפתור ה-Play והמשיכו בדיוק מהנקודה שבה הם נעצרו ערב האסון, כאילו לא עברנו כמעט שלוש שנים של מלחמה, שכול וטראומה לאומית.
הרגע המטלטל ביותר של השבוע לא התרחש בעימות בין חברי הכנסת, אלא דווקא כשנאלצו להביט במראה שהציבו להם אלו שמשלמים את המחיר האמיתי של מחדליהם. בדיוני הוועדות ובמליאה נכחו לוחמים הלומי קרב. הם ישבו שם, הקשיבו לצרחות, לגידופים ולקטנוניות, ולא יכלו לשתוק עוד.
