מתנגד המשטר האיראני בטוח: "הקרב שיכריע את עתיד איראן יהיה פנימי"

"במצב כזה, הלגיטימציה כבר אינה גורם עצמאי, אלא כלי להגדלת כוחו של כל מחנה. כל עוד העוצמה הקשה מאוחדת, ללגיטימציה יש תפקיד מוגבל; אך כאשר הכוח מתפצל בין כמה מוקדים, כל מחנה נדרש להישען גם על לגיטימציה, על כלכלה ועל תמיכה חברתית כדי לחזק את מעמדו".

הכותב מדגיש גורם מכריע נוסף שיכריע את עתידה של איראן - הכלכלה. הוא כותב כך: "מה שמתנהל כיום בין איראן לארצות הברית אינו רק עימות צבאי, אלא גם תחרות כלכלית וגיאופוליטית. הלחץ על הסחר החוץ, נתיבי התחבורה, יצוא האנרגיה, הגישה למטבע חוץ, הביטוח, הספנות ושרשראות האספקה – כל אלה הם חלק מאותו מאבק. כל צד מנסה להגדיל את מחיר המשך העימות עבור הצד השני.

"אף שהמדינה הצליחה להתאים את כלכלתה לתנאי המלחמה, הלחצים שנוצרו כתוצאה מכלכלת מלחמה, האינפלציה, המחסור בכוח אדם, העלייה בהוצאות הביטחון והירידה בהשקעות עוררו דיון נרחב על המחיר ארוך הטווח של המלחמה. הדוגמה הזו מלמדת שגם כלכלות גדולות ניצבות בפני מגבלות משמעותיות בעימות ממושך. הכלכלה האיראנית, שסובלת כבר שנים מסנקציות, ממחסור בהשקעות ומצמיחה נמוכה, פגיעה הרבה יותר במלחמה כלכלית ממושכת. לכן, ככל שהזמן יחלוף, הלחץ הכלכלי עשוי להפוך לגורם המשמעותי ביותר שישפיע על קבלת ההחלטות הפוליטיות".

הכותב לא שולל את חשיבות משמרות המהפכה במשוואה המורכבת הזאת, אך מצהיר שאי אפשר לטעון שהם רק מחנה פוליטי: "בראש ובראשונה, מדובר במוסד ששואף לשמר את לכידותו הארגונית, את כוחו הצבאי ואת הישרדות מבנה המשטר. אם יגיע למסקנה שהמשך העימות מסכן באופן ממשי את המדינה או את עצם קיומו של המשטר, ייתכן שיטה לכיוון של הפחתת המתיחות.

"מנגד, אם יסבור שניתן עדיין לנהל את העימות ולשלוט בו, סביר שימשיך לתמוך במדיניות זו. אחד ההבדלים החשובים ביותר בעידן שלאחר חמינאי הוא שגם אם אחד המחנות ישיג יתרון זמני, המחנה היריב לא ייעלם. בניגוד לעבר, חיסול מוחלט של היריב יהיה קשה הרבה יותר. כתוצאה מכך, המחנה המפסיד יוכל להישען על רשתות פוליטיות, כלכליות, תקשורתיות, מנהליות ועל חלקים ממנגנון השלטון, ולהפוך ליריב קבוע בתוך המערכת, שימשיך לפעול לשינוי מאזן הכוחות.

"מצב כזה צפוי גם להגדיל את השפעתם של שחקנים חיצוניים. ככל שהקרעים הפנימיים יעמיקו, כך גם מעצמות אזוריות ובינלאומיות ינסו לנצל אותם כדי להרחיב את השפעתן. בהדרגה, המאבק הפנימי והמאבק הגיאופוליטי ישתלבו זה בזה.

הוא מוסיף: "במצב כזה, ההחלטות האסטרטגיות יתקבלו יותר ויותר כתוצאה ממאבקי כוח, משא ומתן ובריתות בין אותם מוקדים. מנגד, אם לכידותם של הכוחות המזוינים ושל השלטון המרכזי תיפגע באופן משמעותי, ואף גורם לא יוכל לשמור על אחדות המדינה, ניתן להעלות על הדעת גם תרחישים של חוסר יציבות עמוק יותר.

"עם זאת, בתנאים הנוכחיים, תרחיש כזה נראה פחות סביר מאשר התגבשות של מבנה רב-מוקדי. בסופו של דבר, השאלה המרכזית לגבי עתידה של איראן כבר אינה אם ייחתם הסכם עם ארצות הברית או אם תפרוץ מלחמה נוספת. השאלה האמיתית היא איזה זרם בתוך מוקדי הכוח יצליח לכפות את האסטרטגיה שלו על האחרים, והאם הכלכלה האיראנית תוכל לעמוד בעימות ממושך.

"נראה כי עתידה של איראן יוכרע פחות בשדה הקרב ויותר בנקודת המפגש של ארבעה גורמים: מאזן הכוחות בתוך השלטון, יכולתה הכלכלית של המדינה לשאת עימות מתמשך, מידת הלכידות של הכוחות המזוינים, ואופן השפעתם של השחקנים החיצוניים. התשובות לארבע השאלות הללו יקבעו האם איראן תנוע לעבר רפובליקה אסלאמית פרגמטית ומרוכזת יותר, תתקרב למבנה רב-מוקדי המזכיר את לבנון, או בתרחיש הגרוע ביותר תעמוד בפני שחיקה של מוסדות השלטון וחוסר יציבות רחב יותר.

"מה שכבר נראה ברור הוא שעם סיומו של עידן קבלת ההחלטות בידי אדם אחד, יפנה המבנה הפוליטי את מקומו לתקופה שבה מאזן הכוחות, הכלכלה והמאבק בין קואליציות ישפיעו על עתידה של איראן יותר מאי פעם".

קרא את הכתבה המלאה במקור