סוגדים לסמל: מה הבעיה ביהדות של יאיר גולן?

אבל ההסבר הזה, שהמוח אוהב את מה שקל, מפספס את העיקר. אם הכול היה רק עצלות קוגניטיבית, היינו נשארים אדישים כשמישהו חורג מהתבנית. אבל אנחנו נדלקים. מופתעים. ממהרים למצוא "סיבות טובות" ליישב את הסתירה.

זה בגלל שחלק גדול מההטיות שלנו אינן נובעות ממגבלות קוגניטיביות שמסיטות אותנו מהמטרה להיות מדויקים. הן נובעות מחיפוש אחר קוהרנטיות. לעיתים קרובות המוח שלנו לא מחפש רק אמת, אלא גם סדר. הוא רוצה שהעולם יהיה מסודר, עקבי, נטול סתירות. וכשעובדה חדשה מאיימת על הסדר הזה, אנחנו לא מעדכנים את התמונה, אנחנו מגינים עליה בחירוף נפש.

לכן ההפתעה מיאיר גולן אינה כשל חשיבתי. היא כאב של דיסוננס. כשמתברר ש"איש שמאל חילוני" ו"שומר שבת" יכולים לגור באותו אדם, מה שנשבר הוא הסיפור הפנימי המסודר שבו שתי הקטגוריות אמורות להיות זרות זו לזו. אנחנו מעדיפים עולם קוהרנטי על פני עולם מדויק, ולכן אנחנו נאחזים בסמל. הוא מאפשר לנו לתייק אנשים בלי לשלם את מחיר המורכבות.

משום שהמדד שבו בחרנו – הסמל – אינו מדויק ומסוכן מבחינה חברתית. הסמלים היהודיים אינם בעיה, כמובן. חברה אנושית, ובוודאי מסורת דתית, אינה יכולה להתקיים בלי סמלים. הבעיה מתחילה כשהסמל הופך לתחליף לשיפוט מוסרי.

במקום לבחון אם אדם הוא מוסרי, אנחנו שואלים אם הוא שומר שבת. במקום לבדוק אם הוא ישר, אנחנו מתעניינים אם הוא מניח תפילין. במקום להבין כיצד הוא מתייחס לעובדיו, לשכניו או ליריביו הפוליטיים, אנחנו מחפשים סימנים חיצוניים שקל לראות, לצלם או להציג בתת-כותרת.

זו אינה ביקורת על שמירת שבת, על תפילין או על כל מצווה אחרת. להפך. עבור מיליוני יהודים אלו מצוות בעלות משמעות עמוקה, וכל אדם רשאי – ומנקודת מבט דתית, אף מחויב – לבחור את הדרך שבה הוא מבטא את אמונתו. הבעיה אינה במצוות, אלא במה שאנחנו עושים איתן: כשהן הופכות למכשיר שיפוט מהיר, אנחנו משתחררים מהמאמץ לבדוק את מה שבאמת חשוב.

והרי היהדות עצמה מעולם לא הסתכמה במצוות שבין אדם למקום. היא הדגישה שוב ושוב גם את המצוות שבין אדם לחברו: יושר, צדק, חמלה, איסור הלבנת פנים, עזרה לחלש, אחריות הדדית. לא במקרה המסורת היהודית הבחינה בין שני העולמות. היא הבינה שכדי להיות דתי, לא די ביחס שבין האדם לאלוהיו; יש משמעות עמוקה לא פחות ליחס שבין האדם לחברו.

אלא שמבחינה פסיכולוגית, המצוות שבין אדם לחברו מציבות בעיה: קשה לצלם אותן. הגינות אינה פוטוגנית, ויושר לא עובר טוב במסך. קשה לדעת מתוך תמונה אם אדם ערכי, מכבד את זולתו או נמנע מלפגוע באחרים. בשביל זה צריך זמן ומחשבה. לעומת זאת, כיפה, תפילין או קידוש הם סמלים ברורים, מוחשיים ומיידיים. והמוח שלנו, שמחפש קוהרנטיות כשהאמת מערערת, בורח אל מה שקל לראות.

אבל כשהסמל הופך למדד, הוא לא רק מחליף את המהות. לפעמים הוא מסווה אותה. אדם יכול לדקדק בכל מצווה נראית ובו-בזמן לרמות, להשפיל ולעשוק. הסמל מעניק לו חסינות ציבורית. הוא נראה "כמו שצריך", ולכן נניח שהוא "בסדר".

זו לא המצאה של הפסיכולוגיה. כבר לפני אלפי שנים עמד הנביא ישעיהו וזעק בשם האל: "לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים... וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי". הקורבנות, הסמל הנראה, הפומבי, הנמדד בכמות, נמאסו על האל דווקא משום שבאו במקום היושר, ולא יחד איתו. כמה פסוקים אחר כך הנביא מחדד: גם כאשר תפרשו כפיכם בתפילה, אעלים עיני מכם, כי ידיכם מלאו דמים. הסמל הכי מרשים אינו שווה דבר כשהמהות שמאחוריו רקובה. המסורת עצמה כבר ידעה שהסמל עלול לבגוד במהות. אנחנו רק מתעלמים מהאזהרה.

זה מזכיר לי משפט אחר מהשיר של חנן בן ארי: "אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בויקיפדיה". כי זו בדיוק הנקודה. התבניות שאנחנו בונים אינן משרתות אותנו – הן כולאות. לא רק את מי שאנחנו מתייגים, אלא גם אותנו. כשאנחנו נאחזים בעולם עקבי, אנחנו שוללים מהזולת את הזכות להיות מורכב, ומעצמנו את היכולת לראות את העולם כפי שהוא.

בסופו של דבר, ההפתעה מכך שאדם מסוים מקיים מצווה זו או אחרת אינה מספרת עליו דבר. אבל היא מספרת המון עלינו. על הנטייה שלנו להחליף מציאות מורכבת בתבניות פשוטות, ולהחליף מהות בסמל.

אז אולי, בתקופה שבה הזהויות הפוליטיות נעשו חדות כל כך, השאלה הנכונה אינה איזו מצווה פלוני מקיים מול המצלמה. השאלה היא איזו קטגוריה אנחנו כל כך זקוקים שתישאר שלמה, עד שאנחנו מוכנים לוותר על האמת רק כדי לא לפרק אותה. וכך בשם הקוהרנטיות, אנחנו כולאים גם את עצמנו.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן

קרא את הכתבה המלאה במקור