סיפורו של החוק שנולד נֵפֶל

יש חוקים שנולדים עם תעודת פטירה בכיסם. חוק הפטור ממעצרי עריקים, שעבר אתמול, הוא אחד כזה. כל סעיף בו כותב בעצמו את פסק הדין שיבטל אותו. וחשוב לומר: הוא היה מתבטל לא רק בהרכב הנוכחי של בג”ץ אלא גם בהרכביו הקודמים, שהצטיינו בהבנת המשפט ובפקחות שיפוטית הרבה יותר.

זה נחשף כבר בפתיחה. סעיף המטרה - מצפן החוק - בניגוד לכל ההסדרים הקודמים, אפילו לא מתיימר לאזן בין “חשיבות לימוד התורה” לבין “צמצום אי-השוויון בגיוס”. הוא מניח על המאזניים רק את המשקולת הראשונה ומשאיר את הכף השנייה ריקה לחלוטין: אין יעדי גיוס, אין שלילת הטבות, אין מכסות, אין אבני דרך שיזיזו את המחט בהדרגה לכיוון ההפוך. פטור נטו בלי שום תמריץ נגדי. זו לא רק בעיית ניסוח - זו במתכוון התעלמות בוטה מקביעות מפורשות של בג”ץ, שכבר פסל בעבר את האבחנה הפסולה בין תלמיד ישיבה לבין שאר האזרחים. זו פגיעה בשוויון בלי אפילו מראית עין של ניסיון לרכך אותה.

לכאורה, אפשר היה לתקן במעט את הפגם באמצעות הרחבת החסינות ממעצרים לתקופה הנדונה לכלל העריקים, לא רק לחרדים. עצם העובדה שהמחוקק אפילו לא טרח להידרש לה, במיוחד כשאנו בעיצומה של תקופה שבה הנושאים בנטל קורסים תרתי משמע, מלמדת על גודל הזלזול בעיקרון השוויון. חוק שקובע חובת גיוס לכולם, אך שולל בו-זמנית את כלי האכיפה המרכזי שלה כלפי קבוצה מוגדרת, הופך את החובה, הלכה למעשה, לרשות עבור מי שבוחר להתעלם ממנה. זה פגם שנחשב פסול גם לפי תורות המשפט המרוסנות ביותר, אלה שמנתקות את הקשר בין מוסר למשפט. לולא הכרתי את הבהלה האמיתית של דורשי החוק, הייתי משער שמה שהמחוקק באמת מבקש הוא לאלץ את בג”ץ “הרשע” לפסול אותו, ולהמשיך את מה שהוא מכנה “רדיפת” העריקים החרדים.