עד היום איני יודע אם יריתי בבן ערובה | עמר בר-לב חושף את הסודות מקו 300

יוסי בידץ הוא אותו ילד צנום ש 11 שנים קודם לכן הסתובב בין הרגליים שלנו, לוחמי צוות בידץ, כאשר באנו לנחם את הוריו, דקלה ואורי, לאחר ששלמה, אחיו הבכור, מפקד הצוות שלנו, נהרג. הילד הצנום נהפך לגבר, ובקור רוח מרשים ובביטחון סיפק את תמונת המצב המודיעינית.

שי כבר היה בסיור תצפית סביב האוטובוס, ומסביב הבלגן חוגג. כאשר הוא חזר מהסיור, החלו קופצים עליו חיילים ומפקדים מכל עבר. באותו רגע הבנתי כי הדבר היעיל ביותר שאני יכול לעשות הוא לשמש רס"ר היחידה "עושה הסֵדר", וליצור סביבו מרחב פעולה שקט.

אצלנו הישראלים הבהול דוחה את הדחוף והדחוף את החשוב. כל אחד מאיתנו כמעט תמיד חושב שהנושא שבו הוא עוסק הוא בהול, ולכן הוא גם החשוב ביותר. כך היה גם שם בדיר אל בלח, אך מיד הפגנתי החלטיות ותקיפות; התחלתי לנפנף ולהדוף את האנשים סביבו, יוצר את אותו מרחב סטרילי כדי ששי יוכל להתמקד בעיקר גיבוש תוכנית פעולה. התוכנית נקבעה לבסוף, ועמה החוליות המבצעיות. מוניתי למפקד החוליה שתפקידה לירות את הירייה הראשונה מאקדחו של ש' (קצין הפח"ע של היחידה), אקדוחן מלידה.

את ש' פגשתי לראשונה בראשית 1974, בהשלמה המקצועית של קורס קציני מודיעין. זאת היתה השלמת הקמ"נים הראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים. ש' היה מילואימניק ותיק, שהחליט לצאת לקורס קצינים כמו רבים אחרים באותה תקופה.

אני סיימתי אז קורס קציני חי"ר קצר, ולצורך קבלת הדרגה נזקקתי להשלמת קמ"נים, רגע לפני קבלת הפיקוד על הצוות. במהלך הקורס התיידדנו, ואחת מהתמונות שנחרטו בזיכרוני מהקורס ומ ש' היתה נסיעה משותפת באוטובוס לסיור בסיני, כאשר אני יושב פעור פה ובעיניים בורקות, בעוד המילואימניק הוותיק מפליג בעלילותיו ברחבי העולם כמאבטח מטוסים.

באירוע קו 300 תפקיד החוליה שעליה פיקדתי היה להתחזות למשלחת קטנה, שבאה לדבר עם החוטפים על דרישתם לשחרור עצירים פלסטינים בתמורה לשחרור בני הערובה. ש' כראש המשלחת, בעוד גדעון, בועז ואני אנשי הפמליה שלו.

תכנַנו להתקרב לאוטובוס. ש' היה אמור לגשת למחבל שניהל את המשא ומתן ושישב על כיסא נהג האוטובוס, להחליף איתו מילה, ואז לשלוף את האקדח ולחסל אותו. ברגע שהוא יירה, יהיה זה אות ליתר הכוחות הצלפים והכוחות הפורצים לפעול. האוטובוס עמד על הכביש. זרקורים רבי עוצמה האירו אותו כמו על במה של סט קולנועי.

והקהל? הרמטכ"ל, קחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי), אנשי שב"כ ואנחנו מוסתרים בחושך, מטרים ספורים מהאוטובוס. בתפאורה הזאת היה עלי, כמפקד חוליית החיסול, לצאת מהחושך העוטף והמגן, לנוע לאור הזרקורים שהאירו את האוטובוס אל עבר מרכז הבמה, לגשת לצדו של חלון הנהג, שעליו ישב מפקד חוליית המחבלים, וכל זה בזמן שעיני הקהל נעוצות בנו.

הרגשתי את העיניים שלהם, בעיקר את עיני הרמטכ"ל, חורכות את גבי. כל תנועה, כל מפגן קל שבקלים של היסוס או של חשש מצדי, פסיעה אִטית מדי או כיפוף אינסטינקטיבי, ייחשפו לעיני כול. בעוד 72 שעות אני אמור לקבל את הפיקוד על היחידה, וניצבתי כעת בפני מבחן פתע אחרון, כאשר הבוחֵן הוא לא אחר מאשר רא"ל משה (לוי) וחצי, הרמטכ"ל. כל תנועה שלי נצפתה ונבחנה. והלחץ היה גדול.

התקרבתי בחזה ובידיים חשופים, אל עבר מחבל, כאשר האקדח שלי מוסלק מאחור, מתחת לחולצה, מקווה שהמחבל יאמין שאני אכן עוזרו של ראש המשלחת ולא יפתח עלי באש.

ש' נצמד לחלון הנהג, זרק מילה למחבל שישב במושב הנהג, שלף וירה.

הצלפים דיווחו כי שניים מהמחבלים נמצאים בחלקו האחורי של האוטובוס. זיהיתי אחד מהם מתרומם וקופץ לעברי בתוך האוטובוס ויריתי, אבל אחרי הירייה הראשונה האקדח נתקע. מעצור! המחבל שקפץ לעברי נפל או נשכב על רצפת האוטובוס, אולי נפגע ואולי לא, והפריצה החלה. עיקר הכוח, שבראשו עמד שחר, וכמה צעדים מאחוריו שי אביטל, פרצו לאוטובוס מהדלת הקדמית. המון יריות, ללא פרופורציה לכלום, אבל את זה כבר הכרתי מהרבה פעולות קודמות, החל מסבוי ועד אנטבה. מהצד זה נשמע נורא, כאילו כולם שוחטים ונשחטים.

בתום ההשתלטות, התבררה התמונה הבאה: באוטובוס היו ארבעה מחבלים ללא נשק חם. ש' הרג מחבל אחד, אבל בעצם כל מי שנכנס אחריו לאוטובוס דרך הדלת הקדמית ירה ו"הרג" את אותו מחבל שוב ושוב. מחבל שני נהרג מאש צלפים, ואולי מהירי של גדעון ושלי, ושני מחבלים נותרו בחיים ויצאו מהאוטובוס ללא פגע. אלה אותם שניים שמאוחר יותר אנשי השב"כ הוציאו להורג ("פרשת קו 300"). עד היום איני יודע אם זה שקפץ מולי היה מחבל או בן ערובה שנבהל, ושבו פגעתי בכדור האחד שיריתי.

אירית פורטוגז, אחת מבנות הערובה באוטובוס, היתה חיילת ששירתה בחיל האוויר. היא נהרגה מפגיעת ארבעה כדורים, ועוד כמה בני ערובה נפצעו. 45 שנה מאוחר יותר הופק סרט דוקו דרמה על אירועי אותו הלילה בשם "קו 300".

תוך כדי צפייה בסרט התברר לי, באיחור של 45 שנה, שהגיבור האמיתי של אותו אירוע לא היה מישהו מאיתנו, הלוחמים, כי אם אותה אירית פורטוגז; מרגע החטיפה בתחנה המרכזית של תל אביב, הנהיגה אירית את יתר בני הערובה, היתה אשת הקשר בינם לבין המחבלים, וכך גם מאוחר יותר במהלך המשא ומתן בינם לבין הצוות שהופקד על הנושא. כמה פעמים היתה לה אפשרות לצאת מהאוטובוס ולמלט את נפשה, אך היא החליטה שלא לנטוש את בני הערובה האחרים, ולסייע בהצלתם.

אחת הדרמות, אם אפשר לקרא לזה כך, שמעידה רבות על אופי היחידה, ואולי יותר מכול על סולם הערכים של שי אביטל מפקדהּ התרחשה בתוך האוטובוס, תוך כדי ההשתלטות; דורון, מפקד צוות צעיר בראשית דרכו, זיהה במערבולת של לוחמים ובני ערובה את אחד המחבלים. הדילמה שלו היתה מיידית: כיצד לנהוג? הרי ייתכן כי באמתחתו של המחבל חגורת נפץ והוא עומד להפעילה, ואם זה אכן המצב, על דורון להורגו, אלא אם כן המחבל הוא כבר בגדר שבוי חסר ישע.

דורון צעק לשי שבאוטובוס, "זיהיתי מחבל. להרוג אותו?"

דורון, בחור חזק ביותר, הכה במחבל והימם אותו.

במספר רב של תרגילי פח"ע שביצעה היחידה בשנים לאחר מכן, עת פיקדתי עליה, הבאתי לא פעם את המקרה הזה כדוגמה לדילמה של לוחם, ודנו רבות בשאלה במה עליו לעשות במצב דומה. התשובה שלי היתה תמיד ברורה וחדה: במצב כזה אין לקחת צל צלו של סיכון; ייתכן שהמחבל נושא עליו חגורת נפץ וממתין לרגע הפיצוץ, ולכן יש להורגו.

אין לי ספק כי באותו שבריר של שנייה עברה אותה מחשבה גם בראשו של שי, ואף על פי כן הוא החליט להמם את המחבל ולא להורגו. על פניו, לומר למישהו כמו דורון להמם את המחבל, זה כמעט כמו לומר לו להרוג אותו, אך ייתכן שבתת ההכרה של שי צפה ועלתה תמונה מן העבר, של אותו המון זועם בבית שאן עשר שנים קודם לכן, שהתעלל בגופתו של מחבל. היה זה מחבל שנהרג כמה דקות קודם לכן בידי שי וצוותו כאשר הם פרצו לדירה לשחרור בני ערובה שבהם החזיקו המחבלים. לאחר ששאון הקרב נדם, התברר כי אותו "מחבל", שבגופתו התעללו עוברי אורח, היה אחד מבני הערובה שנהרג במהלך ההשתלטות.

לאחר שהפעולה הסתיימה, קפצתי לרכב שלי ונסעתי צפונה. בדרך, קצת לפני אשקלון, החלטתי להיכנס לסמדר, בת דודתי, המתגוררת במושב גיאה עם בעלה אלון, לחלוק עמם את ההתרגשות, ומשם לצלצל הביתה לידידה, ולהרגיע אותה שאני בסדר.

הגעתי לביתם, אבל הוא היה סגור וחשוך. הופתעתי. לא שמתי לב שהשעה היא רק שש וחצי בבוקר, ולא "כל הארץ" כבר יודעת מה קרה בדיר אל בלח. הסתובבתי סביב הבית, ובטעות הפעלתי את האזעקה. אלון יצא החוצה אפוף קורי שינה, לבדוק אם מישהו מנסה לפרוץ פנימה, ראה אותי עומד מולו, ולא הבין מה אני עושה שם.

קרא את הכתבה המלאה במקור