עלילות דוד זיני והכהניסטים

רונן בר המליץ; דוד זיני לא שש לאשר. היום השב"כ יעביר לפרקליטות המלצה חדשה, פחות חד-משמעית מההמלצה הקודמת.

אין פלא שהפרקליט של חבורת מרזל הגיב בעליצות. "יש לשמוח על כך שראש השב"כ החליט לתקן מקצת הנזקים שקודמו בתפקיד עשה לחברה ולמדינה", כתב. "אלמלא השב"כ בראשות רונן בר היה מכלה את משאביו ברדיפת סרק ממניעים פוליטיים ומתמקד באויבי ישראל האמיתיים, ייתכן שהטבח של 7 באוקטובר היה נמנע".

בן-ארי ומרזל הם כהניסטים שעבר זמנם. הם רואים בעיניים כלות איך בן גביר גונב להם את החזון, את קהל המאמינים ואת הכיסא. אבל גם בפסילתם יש משהו פתטי: הסוסים ברחו מזמן מהאורווה. הכהניסטים שורצים בצמרת הממשלה, בסיעת הליכוד בכנסת, בכל מפלגות הגוש. הרוב בכנסת היום לא רק שלא היה פוסל את כהנא – הוא היה מעלה אותו על נס. זה מחריד – אבל זה מה שיש.

הסיפור איננו עליהם – הוא על זיני. הוא יכול היה לומר, אני לא נכנס להחלטות של קודמי, אבל הוא התעקש. ההתערבות שלו מציבה אותו ראש בראש מול מורשת הארגון שהוא עומד בראשו, ומקימה עליו עוד גל של ביקורת, בתוך השב"כ ומחוץ לו. הוא לא רק משיחיסט, יטיחו בו מבקריו, הוא גרוע מזה, הוא כהניסט.

האירוניה היא שאילו ראש שב"כ אחר, רונן בר או יורם כהן, היה מבקש לעדכן המלצה שלו, המהלך היה עובר בשקט. לא במקרה של זיני. בתשעת חודשי כהונתו הוא נע מסערה לסערה. חלק מהסערות נבעו ממשגים של טירון; חלק לא היו בכלל, או נופחו מעבר לחשיבותן; חלק נבעו מתפיסה אידיאולוגית בעייתית ומנטייה לדווקנות, להתנהגות של ראש בקיר. אין כמעט בור מיותר שהוא לא קפץ לתוכו.

ההגינות מחייבת להזכיר איפה עשו לו עוול. על התא הלהט"בי בשב"כ, שהוא הואשם בסגירתו, הוא לא ידע; את פינת ההנצחה לנופלים לגיטימי היה להסיר, אבל הדבר היה צריך להיעשות אחרת, עם המשפחות; האמירה שלו, שיציית לדרג הנבחר, הייתה מביכה ומסוכנת. אפשר לומר שהוצאה מהקשרה, אבל הנאום כולו היה מהלך חובבני, מיותר.

הוא שגה כשנפגש עם ברדוגו, אבל הוא לא היה ראש השב"כ הראשון שעושה את השטות הזאת, מזמין את ברדוגו ומשוכנע שיכבוש בקסמו את המאכער. לפי גרסה שאני שמעתי, ברדוגו דיבר ודיבר ורק ביציאה זכר להעלות את המשאלה שלו, לפתוח בחקירת שב"כ נגד ערוץ 12. זיני צדק כאשר הדף את הלחצים בקבינט לפתוח בחקירה המופרכת הזאת – להדלפה שספק אם הייתה יש 4,500 מקורות פוטנציאליים – אבל הוא טעה כאשר פנה בכל זאת ליועמ"שית.

נדמה שהוא נקרע בין הרצון שלו לרצות את מעסיקיו לחובה שלו להגיד להם מפעם לפעם לא. כאשר אמר לשופט סולברג "השב"כ יהיה כפוף רק לך" הוא התכוון לטוב, אבל יצא רע: השב"כ כפוף קודם כל לחוק ולמשפט, לא לראש ממשלה ולא לשופט.

הבעיה היא שזה קורה כאשר הממשלה נמצאת בעיצומו של תהליך השמדה פנימי שלא ידענו כמוהו. חוק פיצול תפקיד היועמ"ש הפך לחוק ביטול תפקיד היועץ. יורשיה של גלי בהרב-מיארה יוכלו להחליט על כתב אישום נגד אנס או רוצח, אבל לא יוכלו לעשות דבר מול שחיתות ממשלתית, אלימות, התעמרות, ביזה. הממשלה תציב את עצמה מעל החוק. הבכירים בשירות המדינה, שבעבר איזנו את שאפתנותם של הפוליטיקאים, סורסו, התקרנפו או הוחלפו במינויים פוליטיים. חוק מח"ש החדש ישלים את הפוליטיזציה של המשטרה. הדרג הפוליטי יחליט מי ייחקר ומי לא ייחקר. שופטים, חוקרים, עיתונאים, מוחים, יופקרו לנקמת השלטון. זה קורה באמריקה של טראמפ; זה מתחיל לקרות גם כאן.

במקרה או לא במקרה, גורל הדמוקרטיה הישראלית נתון עכשיו בידי אנשי ימין: השופטים השמרנים בביהמ"ש העליון, יו"ר ועדת הבחירות השופט סולברג, ראש השב"כ זיני. האחריות שמוטלת על כתפיהם כבדה מאוד. אם המדינה יקרה להם, חובתם לעמוד בה.

קרא את הכתבה המלאה במקור