"עף לנו הסכך": מפת הדרכים לנפש המוצפת

הילה מצביעה על כשל היסטורי בחינוך של הדורות הקודמים: "פעם, עם עליית הגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה, כולם היו תלויי תוצאה. אם הילד התנהג יפה – חיזקו אותו. אם הוא בכה או התרגז, לימדו את ההורים פשוט למעוך את הרגש. שלחו אותנו לחדר, הענישו, או פלטו את האמירה המוכרת: 'אם תבכה, אני אתן לך סיבה אמיתית לבכות'. התוצאה היא דורות שלמים של מבוגרים שלא למדו לנהל את הרגשות שלהם, והיום אנחנו צריכים ללמוד הכל מחדש".

כדי להבין מהו ויסות רגשי, הילה מציגה את ההגדרה המילונית המורכבת משלושה שלבים קריטיים:

כדי להסביר בצורה ארצית ופשוטה כיצד המוח פועל בשעת הצפה, מציגה הילה תרגיל גופני מבריק (המבוסס על המודל של ד"ר דניאל סיגל): תרגיל המוח בכף היד: פתחו את כף היד, קפלו את האגודל פנימה אל מרכז כף היד, וסגרו עליו את ארבע האצבעות האחרות.

"כאשר קורה משהו שהוא יותר מדי, מהר מדי, מוקדם מדי, כמו שמן שנשפך על הרצפה רגע לפני שינה או ילד שמתווכח ברגע של לחץ – האמיגדלה נדלקת בשבריר שנייה. המוח החושב קופץ למעלה (האצבעות נפתחות) וחברות שלי מכנות זאת: עף לנו הסכך. המוח החושב נעלם, ואנחנו פועלות ישירות מהבטן וממערכת העצבים האוטומטית. השכל הוא כמו משטרה – הוא מגיע תמיד רק אחרי שהאירוע הסתיים".

ברגע שהמערכת מוצפת, הגוף מפעיל באופן בלתי נשלט את אחד מחמשת מנגנוני ההגנה האוטומטיים (חמשת ה-F-ים):

הילה מסבירה באמצעות גישת ה-SE של פיטר לוין, כי חוויות פוגעניות נצרבות ישירות בתוך הגוף. אפרת ברזל מדגימה זאת בסיפור ילדות מטלטל מגיל חמש בגן בהרצליה: כשהעוזרת אלגרה חילקה תה חם בכוסות פלסטיק תכלת, אפרת אמרה לילד שלידה, אמיר גולדינג, שהתה חם. אמיר השיב לה בביטול: "מטומטמת, אולי זה קר? רואים שאת מטומטמת". אפרת משתפת שעד היום, כשהיא בת 53 וחצי ופותחת את המקפיא כדי להוציא צ'יפס לילדים, עדי הקור קופצים ומזכירים לה את אותה תחושת "מטומטמת" גופנית.

בשיחה שהתקיימה שנים מאוחר יותר בין אפרת לאחיה, התברר שגם האח נשא חוויה גופנית הפוכה: הוא הרגיש "סתוּם ומטומטם" לידה לאורך כל הילדות, משום שהיא הצליחה לפתור תרגילי חילוק ארוך בקלות כשחזרו מאנגליה, בעוד הוא התקשה בהם. "זה מוכיח", אומרת הילה, "שהגוף והמוח זוכרים הכל. בטיפולים כמו EMDR (הקהיית רגשות באמצעות תנועות עיניים וגירוי דו-צידי) אנחנו מעלים את התמונות האלו כדי לנתק את האמונות השליליות שנצרבו בגוף".

הילה מציגה משל עמוק שלמדה מהמדריך שלה, טולי פלינט, המבוסס על עולם ה-EMDR:

משל הנהר והסירה: נדמיין נהר שבתחתיתו מונחות אבנים גדולות וקטנות, המייצגות את הטראומות והפגיעות שעברנו בחיים (החל מחבר שהעליב בגיל חמש ועד לאירועים קשים). מעל זורמים המים, ועל המים שטה סירה המייצגת את האישיות שלנו. כשיש מספיק מים בנהר, הסירה שטה בבטחה. אך כשהמים נמוכים, הסירה נחבטת באבנים שבתחתית ונוצרים בה חורים שגורמים לנו לשקוע ולצאת מוויסות.

"כדי שהסירה תפליג, אנחנו צריכות לעשות שתי פעולות: לסתוֹם את החורים (לטפל בפגיעות העבר באמצעות סקרנות פנימית) ולמלא מים בנהר – להכניס משאבים", מסבירה הילה. המשאבים חיוניים במיוחד בתקופות של לחץ, מלחמה או חופש בבית. פירמידת הצרכים של מאסלו מוכיחה שלא ניתן להגיע למימוש עצמי או לוויסות אם הצרכים הבסיסיים ביותר – שינה, אוכל ובריאות – אינם מטופלים. כשהמיכל שלנו מלא ועמוס מדי, וההכלה הופכת לפסיבית ("לספוג ולספוג עד שמתפוצצים"), מערכת העיכול הנפשית משתבשת והכל מתפרץ החוצה.

אפרת מוסיפה כי הדרך הנכונה לתיקון מערכות יחסים (על פי מודל ה-EFT – טיפול ממוקד רגש) היא לנהל את השיח דווקא כשיש שלום ורוגע בבית. לדבר על המריבה שהייתה בגוף ראשון ("כשאמרת כך, הרגשתי לא אהובה" ולא "אתה אשם"), ובכך לעבד את הפיוז שקפץ ולמנוע את הפיצוץ הבא.

כאשר "עף הסכך" ואנחנו מזהות הצפה רגשית, מחשבתית או גופנית, הילה מציעה טכניקות פיזיולוגיות מהירות להורדת העוררות והחזרת המוח החושב למקומו:

השיחה נחתמת בקריאה לאמהות להחזיק בחמלה עצמית ובדיאלקטיקה (ה"גם וגם" של שיטת ה-DBT): לקבל את המציאות ואת המוגבלויות של עצמנו, לצד מחויבות לערכים ולשינוי. "הכאב הוא חלק מההתפתחות – אלו כאבי גדילה", מסכמת הילה. "רוצו לחבק את הילדים שלכם, תשתפו אותם בתהליכי הוויסות שאתן עוברות ('אמא עצבנית עכשיו, אמא הולכת לחדר להירגע ולשמוע מוזיקה'), ותבנו משפחה בריאה ומבוססת".

האזינו לתוכנית המלאה בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':

קרא את הכתבה המלאה במקור