"צעקתי על המחבל כמו שמגיע להם שידברו איתם: 'כול כאלב ביג'י יומו, שוויה שוויה'"

"בשלב הזה את כבר כל כך רעבה ומותשת, ששום דבר לא מזיז לך או מפחיד אותך, ואני מקללת אותו בערבית, כדי שכולם יבינו. זה לא היה איזשהו עימות סופר מיוחד. פשוט דיברתי איתו כמו שמגיע להם שידברו איתם, כמו לבני אלף שרמוטות. צעקתי עליו 'זה שאתה רעול פנים, doesn't mean I can't see you וזה שאתה רעול עיניים, לא אומר שאני לא מזהה את הקול שלך או שאני לא זוכרת מה עשית לי, וכול כאלב ביג'י יומו, שוויה שוויה'.

"ואני גם זוכרת לשים יד מאחורי מרב טל, ששוחררה איתי, ולהגיד לה: 'כל הצרחות והשריקות, זה כי אנחנו כוסיות על ומהממות, ואנחנו הולכות לתת עכשיו חתיכת הליכה פה. אנחנו מרימות את הראש והולכות כמו זוג נשים חזקות, שעושות את זה ביחד'. רק באיכילוב אני מבינה מאחותי שהסיטואציה הייתה לא שגרתית. כי עד הרגע שאחותי אמרה לי: 'תקשיבי, איך שיצאת זה כאילו קטע', אני לא מבינה. אוקיי, אני זוכרת איך יצאתי, זה היה לפני שנייה, הייתי שם. ואז היא מראה לי איך חטופים אחרים יצאו".

רימון, כיום בת 39, נולדה וגדלה בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול. יגב בוכשטב נולד וגדל במרחק דקות נסיעה ממנה, בקיבוץ נירים. הם נפגשו לראשונה ביובלי הבשור, בית הספר היסודי האזורי. היא תלמידת כיתה ג', והוא תלמיד כיתה א'. זמן מה היו מיודדים, אבל הקשר הלך והתפוגג וחודש רק כעבור שנים, כשרימון הייתה בת 16.

"היה אירוע של השומר הצעיר", היא משחזרת, "ואני רואה רעמת תלתלים עצומה, יושבת בודדה, רחוק בפינה. הייתי חייבת לברר מי זה וכך התחברנו מחדש, והרבה שנים הוא נשאר 'החבר הכי טוב'. בנופי הבשור אתה גדל עם בני נירים וניר עוז, ניר יצחק וכרם שלום, חולית, בארי ורעים. כולם לומדים ביחד. ב-7 באוקטובר איבדתי גם מורים שלימדו אותי שם. ג'ודי ווינשטיין המורה לאנגלית, רביד כץ, שהיה המחנך שלי, ורותם קלדרון, המורה לספורט. ג'וני סימן טוב היה חבר מאוד קרוב שלי בתיכון.

"כשאני חוזרת לאותה תקופה, אני אומרת: 'איזה ילדים נטולי דאגות היינו'. בניגוד לאחיינים שלי שכבר יודעים שדודה רימון הייתה חטופה ודוד יגב נרצח, ויודעים שיש דבר כזה חמאס, שיכול לבוא בלילה ולקחת אותך, אני חושבת עליי ועל ג'וני שוכבים על הדשא, נטולי דאגה שדבר כזה יכול לקרות אי פעם".

עם סיום התיכון היא התגייסה ושוחררה אחרי תקופה קצרה. שנתיים אחריה התגייס יגב לשריון, והפך לתותחן בצוות הטנק האחרון שיצא מעזה במבצע עופרת יצוקה. מראות הקרב לא הירפו ממנו, והוא סבל מפוסט טראומה. "יגב לא הירבה לצאת מהבית", מספרת רימון. "הוא סבל מדיכאון ומהתקפי חרדה, והיה מוכר על ידי הביטוח הלאומי, אבל לא על ידי משרד הביטחון, כי לא היה לו כוח לגשת לכל הוועדות".

הפרק הרומנטי בחייהם התחיל ב-2020. "יגב בא לבקר אותי עם תיק קטן, שהיה בו מקום לסלולרי, מפתחות ותרופות ליומיים. בשנייה שהוא הגיע ונתן לי את החיבוק שלו, הכל הסתדר. בפעם הראשונה אי פעם הרגשתי שהגעתי הביתה, למרות שהבית הגיע אליי. אחרי שבועיים עשיתי קעקוע עם השם שלו, הצעתי לו נישואים והתקשרתי לצורפת שנתנה לי רעיונות לטבעות".

החופה התקיימה ב-12 במרץ בשנת 2021 ("תאריך שיהיה לנו קל לזכור") על הדשא בנירים, מאחורי בית הוריו של יגב. "לשמחתנו", היא מחייכת, "זו הייתה תקופת הקורונה והייתה מגבלת מוזמנים".

הזוגיות שלהם הייתה סימביוטית לחלוטין: "אני ויגב מעולם לא ישנו או התקלחנו בנפרד. המקסימום שהיינו נפרדים זה כשנסעתי לשדרות לעשות קניות. יגב למד טכנאות סאונד, לימד נגינה, יצר כלי נגינה והקים אולפן הקלטות משלו. אני עבדתי כמטפלת בעיסוי. שוודי, רפואי, אבנים חמות. היו לנו חמישה כלבים וארבעה חתולים, שקראנו להם הילדים שלנו, גידלנו פלפלים חריפים בגינה, והיו לנו אופניים זוגיים מגוחכים ומאוד מסורבלים. בזמן שנחטפנו ראינו מישהו דוחף אותם בתוך שדה חול בדרך לעזה. האמת, ריחמתי עליו".

ב-6 באוקטובר 2023 הספיק קיבוץ נירים לציין את חג המשק. "הברזנו מארוחה אצל סבתא שלו", היא מחייכת, "ועשינו מה שאהבנו: להישאר בבית רק שנינו, להכין משהו טעים. יגב היה בשלן וואו ובאותו ערב הוא בישל חזה אווז עם מחית שורשים ליד. ארוחה שקטה ורומנטית כשברקע הסרט 'לב אמיץ'. באיזשהו שלב יגב נרדם, ואני פרשתי למיטה.

"בשעה 06:29 התעוררתי לקולות צבע אדום, כשרגע לפני זה מסתערים לתוך חדר השינה כל הכלבים שלנו. אם תשאלי כל אדם מהקיבוץ, אז 'רימון ויגב הם זוג משוגעים עם חמישה כלבים שתמיד נובחים ולא מפסיקים לעשות רעש', אבל ב־7 באוקטובר לא. הם מפחדים, ואני מכניסה אותם מתחת למיטה, מושכת את יגב מהספה לחדר, ולוקחת סכין מהמטבח".

בחדר הממ"ד הידית לא הייתה תקינה ובחדר השינה התחבאו הכלבים ולכן השניים נשארים איתם. "בהפוגות בין צבע אדום אחד לשני. אנחנו משקרים לכולם שאנחנו בממ"ד, ואני עושה שיחות של 'אני אוהבת אתכם, יורים עליי'".

ברגע מסוים החליטו לפתוח את דלת הבית, ומצאו מולם מחבל, שהרים גיטרה של יגב שמצא בחוץ בתנועת התגוננות. "אני חותכת אותו ביד עם הסכין, ואנחנו דוחפים אותו החוצה. יגב נועל את הדלת, ושנינו נשענים עליה. מבחוץ גוברים קולות ההמולה ואנחנו מרגישים את הדלת זזה מהצירים ומבינים שלא משנה מה נעשה, היא תישבר פנימה.

"ואז אני אומרת ליגב: 'באבי, עזוב הכל. תנעל את הידיים שלך סביבי, ואל תשחרר'. הדבר האחרון שהוא הספיק לפני שפרצו את הדלת סופית, זה להסתכל לי בעיניים ולהגיד: 'אני מצטער', ואני ישר פוצחת בנאום: 'שלא תעז להצטער, זו לא אשמתך, הכול בסדר, העיקר להישאר ביחד'. אחר כך הוא אמר לי שהיה בטוח שבאים להרוג אותנו, ושמבחינתו, אם הגיעו אליי, אז הוא כשל. אני באותו רגע לא חשבתי שבאים להרוג אותי, גם לא לחטוף.

"ב-08:40 הם פורצים לבית, ומנסים להפריד בינינו. החולצות שלנו נקרעות, אבל אנחנו לא משחררים, והם לא מצליחים להרים אותנו, אז הם גוררים אותנו על המדרכה, ומכים אותנו קשות. משם קיבלתי כוויות, השיניים נשברו לי, הלסת נפגעה וגם היד נשברה. הם מעלים אותנו על קלאב קאר, כשאני יושבת על גופה של מחבל, אנחנו נוסעים עד לשער הקיבוץ, ו׳תתחילו ללכת׳. אנחנו הולכים די הרבה זמן בשדות, בפיג'מה, יחפים. יגב אמר לי אחר כך שהוא חיכה לנוהל חניבעל, כי הוא חשב כמו חייל. אבל מבחינתי, אם מישהו כרגע גורר אותי לאנשהו, ואני מביעה המון התנגדות קולנית, ואף אחד לא יורה לי בראש, זה אומר שהם רוצים אותי חיה".

קרא את הכתבה המלאה במקור