העברת חוק פיצול (או חיסול) תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בסוף כהונת הכנסת, חקיקת חוק מח"ש אשר ישנה את דרך אכיפת החוק של השוטרים, "חוק בן גביר" שהפך את המשטרה לפוליטית, שינוי שיטת…
העברת חוק פיצול (או חיסול) תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בסוף כהונת הכנסת, חקיקת חוק מח"ש אשר ישנה את דרך אכיפת החוק של השוטרים, "חוק בן גביר" שהפך את המשטרה לפוליטית, שינוי שיטת בחירת השופטים, בחירת ראש שב"כ "בראש שלו" – כל אלה ועוד מסמלים יותר מכל את הגשמת תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: לשנות מן היסוד את המשטר בישראל.
ישראל הפכה מדמוקרטיה ליברלית-מהותית לדמוקרטיה פורמלית. לכן, אין פלא שכל כך הרבה אזרחים מודאגים משבירת הכללים גם בתחום המסמל יותר מכל את הדמוקרטיה – בחירות נקיות, לא מוטות, בלי זיופים, שכל הצדדים מקבלים את תוצאותיהן בלי לנקוט בצעדים קיצוניים.
השקפתו השמרנית של נתניהו כלפי שלטון החוק כמעט שלא חיבלה בעבר בסטטוס-קוו בין הרשויות. נרשמו חילופי אש ("פרשת בראון" למשל), אבל העניינים תמיד חזרו לשגרה. כמו מנהיגים רפובליקאים אמריקאים מהעבר, נתניהו שאף תמיד להתערבות מרוסנת של החוק, של שומרי הסף, של בית המשפט העליון ושל גורמים רגולטוריים בחיי הממשל, אבל היו לו גבולות. גם הוא ידע שעצמאות המשפט בישראל היא חלק מעוצמתה המהותית, מתדמיתה החיובית בקרב מדינות המערב, וביכולתה להגן על עצמה בטריבונלים בינלאומיים, שכוחם התעצם.
שורה של גורמים הובילו לסיבוב הפרסה הקיצוני שלו ביחס לשלטון החוק: "משפט האלפים" שבו עומד נתניהו לדין, כשהוא משוכנע שהמערכת המשפטית תפרה לו תיק; אירועי 7 באוקטובר והדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הוא בורח; וכנראה גם המודל של הנשיא טראמפ, אשר רומס את כללי המשחק הדמוקרטיים, בדגש על הכחדת שומרי הסף בארה"ב.
שום סימן מהותי לא בישר את המלחמה הכוללת שפתח נתניהו על שלטון החוק בקדנציה הנוכחית שלו. הוא בלם בעבר את ניסיונו של שר המשפטים המנוח יעקב נאמן לפצל את מוסד היועץ המשפטי לממשלה; הוא מנע משרת המשפטים לשעבר איילת שקד לחוקק את "חוק ההתגברות" על פסיקות בג"ץ בעקבות מסע שכנוע של אהרון ברק; הוא סירב לאפשר ליריב לוין לערוך רפורמות במערכת המשפט כשהציע לו להתמנות בממשלה קודמת לשר המשפטים – ולוין ויתר על הכבוד; בכל פעם שהיועצים המשפטים לממשלה המליצו בחוות הדעת שלהם להימנע מצעדים שאותם הגדירו כמעוררי קשיים משפטיים משמעותיים – הוא ציית, גם אם חשב שהן מוטעות; גם נשיאי בית המשפט העליון בעבר, ביניהם אהרון ברק ודורית ביניש, היו מצהירים כי הוא מחויב לא לאפשר לגורמים פוליטיים לפגוע בעצמאות מערכת המשפט או להחליש אותה – לו נשאלו על כך עד 2022.
הכל השתנה עם כינון ממשלתו הנוכחית. דווקא לאחר שבג"ץ – בפסיקה פה אחד המעוררת מחלוקת ציבורית עד היום – הכשיר את כהונתו כראש מממשלה למרות שמתנהל נגדו משפט, עם כינון הממשלה נתן נתניהו אור ירוק למהפכה המשפטית והמשטרית.
התחושה ש"תפרו לו תיק" בחוסר צדק, העובדה שגורמי התביעה לא מוכנים להגיע עימו להסדר שיסיים את המשפט וישאיר אותו בתפקיד, ההרגשה שמערכת המשפט ושומרי הסף הם "חונטה" אליטסיטית שמשתמשת בכוחה כדי להכשילו ולהפילו, כל אלה יצרו תחושת מרירות קשה, שלובתה בסביבה רעילה שדירבנה אותו לשבור את כל הכלים.
בעיצומה של מלחמה הוא הדיח שר ביטחון, יואב גלנט, מכיון שהתנגד למהפכה המשטרית. לכך חברה התלות הפוליטית בגורמים משיחיים שחולמים על שלטון הלכה ובחרדים הכופרים בשלטון החוק. בצל המלחמה גם התמוססו המגבלות על הממשלה, ששולטת כיום ללא מיצרים בכנסת, גם בשל אופוזיציה חלשה. וכמובן, המלחמה האין סופית ביועצת המשפטית לממשלה.
מבחינת "אזור הבחירה שלו" נחל נתניהו הצלחה אדירה. הוא הסיט את המדינה לדרך ריאקציונרית. את שוחרי הדמוקרטיה הליברלית הוא מותיר בחשש כבד מהבאות.
קרא את הכתבה המלאה במקור
