גם השנה לא זכינו להיגאל, והחל עם שקיעת החמה נכנסנו ליום האבל והצער בו אנו מקוננים על חורבן שני בתי המקדש – בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בכל רחבי העולם היהודי יתכנסו בשעה…
גם השנה לא זכינו להיגאל, והחל עם שקיעת החמה נכנסנו ליום האבל והצער בו אנו מקוננים על חורבן שני בתי המקדש – בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בכל רחבי העולם היהודי יתכנסו בשעה הקרובה בבתי הכנסיות לקריאת מגילת איכה ואמירת קינות, כאשר כולנו מקווים ומייחלים להיגאל במהרה.
החל מהלילה, ועד מחר בשעות המאוחרות של הלילה, מגיעים רבבות יהודים מכל העדות והחוגים לציין את יום האבל ברחבת הכותל המערבי, המקום המסמל ביותר את החורבן, כשאלפים יושבים על הרצפה ומקוננים על חורבן בית ה’ בכל הנוסחאות והמסורות.
יום תשעה באב נקבע לדורות כיום צום, אבל וקינה על חורבן בית מקדשנו וגלות ישראל מארצו. ביום מר ונמהר זה חרבו שני בתי המקדש, הראשון והשני, הסתלקה השכינה ממקומה, עבודת הקרבנות פסקה ועם ישראל יצא לגלות ארוכה ורבת ייסורים.
חז"ל מונים חמישה מאורעות קשים שאירעו ביום זה: נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל בעקבות חטא המרגלים; חרב בית המקדש הראשון; חרב בית המקדש השני; נלכדה העיר ביתר, שהייתה מעוזם האחרון של לוחמי בר כוכבא; ונחרשה ירושלים, כסמל לחורבנה ולשממתה.
אולם האבל בתשעה באב אינו רק על אבנים שנחרבו ועל בניינים שעלו באש. עיקר הכאב הוא על הסתר הפנים, על ריחוק השכינה, על ביטול עבודת המקדש ועל מצבו הרוחני של עם ישראל בגלות. כל עוד בית המקדש אינו בנוי, החורבן עדיין נמשך וחסרונו מורגש בחיי האומה כולה.
במשך הדורות נוספו ביום זה אסונות וגזירות קשות שניחתו על קהילות ישראל, ובהם גירושים, פרעות ומסעות רדיפה. בכך נעשה תשעה באב לסמל מרוכז של כל צרות הגלות, ושל הדמעות ששפך עם ישראל מאז יצא מארצו.
הצום והאבל נועדו לא רק לזכור את העבר, אלא גם לעורר לתשובה ולתיקון. חז"ל לימדונו כי בית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם, ועל כן התיקון מתחיל בהוספת אהבת ישראל, באחדות, בתורה, בתפילה ובכמיהה אמיתית לבניין ירושלים. מתוך האבל נולדת גם התקווה, ומתוך הקינות עולה התפילה: "נחמו נחמו עמי", במהרה בימינו.
בשעות הארוכות בהן נאסר ללמוד תורה ולעסוק בענייני חול, תוכלו להיכנס לאתר 'אמס', פה קיבצנו תכנים רבים המתאימים לכל המשפחה. שיעורי תורה ליום החורבן מפי גדולי הרבנים והמשפיעים. שידורים חיים מרחבת הכותל המערבי, משיעורו של המשפיע הגה"צ רבי מיילך בידרמן ועוד, מאמרים מאלפים על החורבן והאבל ותכנים נוספים מרתקים לכל גיל. במקביל, ב'קול חי' עמלו על לוח שידורים כזה שייטיב להמחיש את החורבן בצורה מיוחדת עם מגוון תוכניות מרתקות לכל המשפחה.
באופן חריג במיוחד, כאמור, נאסר לימוד התורה ביום זה, כיאה לאבלים. הותר ללמוד אך ורק ענייני אבלות ואגדות החורבן. הנה לפניכם תמצית הלכות תשעה באב:
אכילת חולה בט' באב: חולה שצריך לאכול בט' באב אוכל כדרכו כפי הצורך, אף שאין בו סכנה, ואינו צריך להקפיד על אכילת שיעורים. יש מחמירים שאם מספיק לחולה שתיה בלבד, ישתה ולא יאכל, וכן אם מספיק לו אכילה בלבד, יאכל ולא ישתה. וכן אם מספיק לו אכילה או שתיה פעם אחת בלבד, אסור לו לאכול יותר מכפי צורכו, ולאחר שאכל או שתה, ימשיך לצום. אך הרבה מורים להקל שבחולה לא גזרו, ויכול לאכול ולשתות כפי צורכו.
אם החולה מרגיש עתה טוב ואינו זקוק לאכול, אין לו לאכול חצי שיעור כדי שאחר כך לא יצטרך לאכול כשיעור. מי שהותר לו לאכול בט' באב, ישתדל שלא להתענג בתפנוקים, אלא יאכל כפי צורכו.
נטילת תרופות: חולה שאינו צריך לאכול אך נזקק לקחת כדורים לרפואה, מותר לקחתם בט' באב. וכן מותר לקחת תרופה מרה. במידה וצריך לשתות מים עבור לקיחת התרופה, לא יברך ברכת שהכל על המים.
מריחת משחה רפואית: סיכה אינה אסורה אלא סיכה של תענוג, אבל מריחת משחה לצורך רפואה, מותר.
המתקשה לישב על הקרקע: אדם הקשה לו לישב על הארץ, יכול לשבת על גבי ספסל נמוך.
נעילת הסנדל לחולה: חולה וכן מי שיש לו מכה ברגליו שהצינה קשה להם, מותרים בנעילת הסנדל.
אמירת עננו בתפילה: מי ששכח ואכל בתענית, יאמר עננו [ביום צום התענית הזה] במנחה. חולה שאינו מחויב להתענות וצריך לאכול בלי הגבלה, לא יאמר עננו בתפילה. אולם אם אוכל רק מעט לצורכו, אפילו יותר מכשיעור, וממשיך להתענות, יאמר עננו.
אמירת נחם: אף מי שאינו צם, יאמר "נחם" בתפילה. בברכת המזון בט' באב אין להוסיף "נחם", אלא מברך כרגיל.
כהן, עלייה לדוכן: כהן שאינו צם עולה לדוכן במנחה.
נטילת ידיים לאכילה: חולה שאוכל לחם בט' באב, יש לו ליטול את כל כף היד.
מעוברות ומניקות: מעוברות ומניקות מתענות בט' באב. במידה ויש לה בעיות רפואיות כל שהן, עליה להתייעץ עם רופא ומורה הוראה לקבוע כיצד עליה להתנהג. במידה והיא חלשה וחשה בגופה, אע"פ שאין בה סכנה, אינה צריכה לצום, ובפרט בחודשי ההיריון הראשונים. מעוברת שעלולה להפיל, חלילה, אין לה להתענות.
מינקת שהתינוק חולה ולדברי הרופא התענית של המינקת תזיק לו, מותר לה לאכול. וכן אם חולשת האם רבה ואין לה מספיק חלב להניקו, ואין תחליף אחר לחלב האם לתינוק, וסכנה היא לתינוק, חייבת לאכול. ובמקרה שהיא בריאה ואוכלת כדי שלא תגיע למצב שלא יהיה חסר חלב לתינוק, טוב שתאכל ותשתה "פחות פחות מכשיעור".
יולדת: יולדת בשבעה ימים הראשונים שלאחר הלידה, אין לה לצום, אפילו אומרת איני צריכה לאכול. וכל שכן בג' ימים הראשונים שלאחר הלילה שבוודאי אסור לה לצום. לאחר שבעת הימים, תוך השלושים יום ללידתה, כ' השו"ע דאין צריכה להתענות, והוסיף הרמ"א דנוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד.
והערוך השולחן כתב על דברי הרמ"א, שאולי זהו בימיהם שהדורות היו בריאים וחזקים, אך עכשיו חלילה ליולדת להתענות בט' באב תוך ל' יום ללידתה, ולכן אין להניחן להתענות בט' באב. וכשיש לה צער גדול או שהיא קצת חולה, אף לשיטת הרמ"א אינה צריכה לצום.
יולדת שאינה מתענה, אם יכולה תתענה כמה שעות, אולם אם הדבר קשה לה, לא תתענה כלל. יולדת תוך ל' יום ללידתה, מותרת לנעול סנדל מעור אם צריכה לכך.
"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם"
קרא את הכתבה המלאה במקור
