יש רגע שבו מדינה מפסיקה לשאול כיצד להגיע להסכם, ומתחילה לשאול כיצד ייראה המזרח התיכון גם אם לא יהיה הסכם. ייתכן שזה הרגע שבו נמצאת כיום ארצות הברית.במשך שנים ההנחה הייתה שאפשר ללחוץ על איראן כדי לשפר את תנאי המשא ומתן. אלא שנראה כי בוושינגטון מתגבשת הנחה אחרת: טהרן אינה מנהלת מו"מ כדי להגיע להסדר יציב; היא מנהלת מו"מ כדי למשוך זמן, לשמר את יכולותיה ולהגיע חזקה יותר לסבב הבא. אם זו אכן התפיסה החדשה, המשמעות דרמטית. הסבבים חדלים להיות דרך למנוע מלחמה - והופכים למנגנון שמאפשר לאיראן לשרוד. זו אולי הסיבה לכך שבמקביל לאיומים הצבאיים נחתם במהירות גם הסכם הגרעין האזרחי עם סעודיה.
שינה תפיסה? נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ/רויטרסאין הוכחה שההסכם הוא הכנה למתקפה, אבל ייתכן שהוא מבטא שינוי עמוק יותר: ארצות הברית כבר אינה בונה רק אסטרטגיית לחץ על איראן; היא בונה את המזרח התיכון שאחרי כישלון הלחץ.גם האיומים האיראניים השתנו. משמרות המהפכה אינם מדברים עוד רק על תקיפת בסיסים אמריקאיים. הם מאיימים להשבית את עורקי החשמל, התחבורה והאנרגיה של מדינות המפרץ. במקביל, החות'ים, שלוחיה של איראן, מאיימים להרחיב את הפגיעה בנתיבי השיט בים האדום. זה כבר איננו איום על ספינה אחת או על בסיס אחד. זו תפיסה שלמה. אפשר לכנות אותה במילות החות'ים "משוואת המצור במצור".
