ריף ילד שלי, סליחה. לא בגלל השכול, עם השכול אני לומד לחיות בכאב. בגעגוע. בדממה.
לא ביקשתי שאף אחד ימות במקומך, ריף. אני לא איש של פוליטיקה ולא של סיסמאות. אני אבא של זואי ושלך ריף.
אי אפשר לעמוד מול קבר של ילד בן עשרים, הבן שלי, ולהסביר למה דווקא ממנו היה מותר לבקש הכול ומאחרים אסור לבקש אפילו להתייצב.
מה זו האדישות הקשה הזאת כלפי מי שנושאים על גבם את קיומה של המדינה שלנו? ריף לא שאל את עצמו אם זה נוח. הוא לא שאל אם מישהו אחר יעשה את זה במקומו.
"עשו את זה לפניי, ויעשו את זה אחריי" הוא כתב. הוא פשוט הלך בפחד גדול מהמוות והוא לא חזר.
מאז אותו יום ארור, ובמיוחד בימים האחרונים, אני מסתכל סביב ורואה יותר מדי אנשים שמבקשים שהחובה הזאת תמשיך להיות של אחרים.
חלק ממשפחתנו הקרובה ביותר הם שומרי מצוות. לא כיפות סרוגות. כיפות שחורות. שני הבנים הגדולים התגייסו, שירתו שלוש שנים והשתחררו.
הבן הבא מתגייס בקרוב ליחידה קרבית.
אפשר להאמין, להתפלל, לשמור מצוות, להתגייס, לשרת, לחלוק בנטל, להיות חלק מהמדינה.
