שב״כ אינו מגרשו הפרטי של נתניהו

סוגיית ההדלפות היא עניין בו מתנגשות סוגיות כבדות משקל שעיקרן הנזק בהדלפה לביטחון המדינה וליכולת לקיים דיונים פתוחים וענייניים מצד אחד, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת כסוגיות מהותיות לקיום דמוקרטיה מצד שני - והחשש משימוש בשב"כ לצרכים פוליטיים כהיבט נוסף וחשוב לא פחות. ועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה פרסמה המלצות בנושא הדלפות ובעקבותיהן גובש נוהל עבודה מחייב בין שב"כ ליועץ המשפטי לממשלה. מעבר לכך לא נעשה הרבה על ידי ממשלות ישראל.

חוק שירות הביטחון הכללי (התשס"ב-2002) קובע כי ייעוד השירות הוא, בין היתר, שמירה על סודות המדינה. מכאן שככלל שב"כ לא זקוק לאישור כלשהו על מנת לפתוח בחקירה בגין חשיפת סודות מדינה, זה חלק מהותי מתפקידו ולרוב הבקשה לפתוח בחקירה כזו תגיע מהגורם הביטחוני שנפגע מההדלפה, כמו צה"ל, המוסד או גוף אחר.

כך נעשה בחקירה שהובילה לכתבי האישום בעניין ההדלפה לאורי בלאו או ההדלפה ל"בילד". השיקולים לפתיחה בחקירה כזו כוללים, בין היתר, את השאלה האם מדובר בהדלפה שגרמה נזק ביטחוני ממשי, האם מספר שותפי הסוד מאפשר את קיומה של חקירה יעילה ועוד. שיקול חשוב נוסף הוא חופש העיתונות. יש לזכור כי ברוב רובם של המקרים, העיתונאים אינם חשודים בביצוע עבירות ומצד שני, להפעלת כלי פיקוח עליהם יש מחיר משמעותי במונחי עצם היכולת של עיתונאים לבצע את תפקידם. מסיבות אלה, נקבעו הגבלות, כולל בפסיקת בית המשפט, על חדירה לאמצעי תקשורת של עיתונאים.

כאשר הדרישה ששב"כ יפתח בחקירת הדלפה מגיעה מהדרג הפוליטי זהו עניין שיש לו רגישות מובנית. שכן דרישה כזו עשויה לבוא משיקולים פוליטיים או תדמיתיים ולא משיקולים של ביטחון המדינה. כידוע, חוק חוק שירות הביטחון הכללי אוסר במפורש להנחות את השירות לבצע משימה "...לשם אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". למותר לציין כי שום הנחיה לא תישא לעולם את הכותרת הזו, לכן צריך להסיק אותה ממהות ההנחיה, היינו, האם אכן נגרם נזק ביטחוני משמעותי, האם נפתחו חקירות בעניינים דומים, האם היעד נועד לשרת אינטרס פוליטי ועוד.

על מנת לנטרל חששות כאלה נקבעו בין שב"כ ליועמ"ש מספר עקרונות פעולה - כגון החובה לפרט את הנזק וחומרתו, חובת ההיוועצות עם היועמ"ש וקבלת הנחיותיו בעניין חקירת אישי ציבור ובקביעת גבולות השימוש בכלי שב"כ מול גורמים ביטחוניים ומדיניים בכירים ומול עיתונאים.

בנוסף, על מנת להפיג את החשש מהשפעה פוליטית, נקבע כי בענייני חקירת הדלפות, ציר הכפיפות, במונחי דיווח וקבלת הנחיות על החקירה, הוא בין ראש שב"כ ליועמ"ש ולא מול ראש הממשלה.

בנסיבות אלה, הדרישה לחקירת ההדלפה לכאורה לערוץ 12 היא מופרכת ועל היועצת המשפטית לממשלה לסרב לה. ראשית, בניגוד להדלפות רבות לא מדובר בידיעה ששודרה, שהעבירה מידע לאויב או שגרמה לנזק ביטחוני. שנית, לפי הפרסום יש אלפים רבים של מי שהיו חשופים למועד התקיפה, לכל אחד מהם יש בני משפחה שחלקם ידעו גם הם על מועד הפעולה כך שחקירת אלפי או עשרות אלפי החשודים הפוטנציאליים היא לא סבירה בשום היבט. המשמעות האמיתית היא ששב"כ מבקש, למעשה, לחקור את העיתונאים או לחדור לטלפונים ולמחשבים שלהם על מנת לגלות מי, אם בכלל, העביר למי מהם את המידע.

מעבר לכל, זו דרישה שמניעיה הפוליטיים שקופים ומגולמים בדרישה הבוטה שהגיעה מברדוגו ומנתניהו. היא באה לפגוע, להפחיד ולהשתיק ערוץ תקשורת מרכזי כך שיסור לשליטתו המלאה של נתניהו, אותו נתניהו שהאובססיה שלו לשליטה בתקשורת הביאה אותו לספסל הנאשמים.

יש גם לזכור כי כאשר הדבר משרת אותו, נתניהו ו"סביבתו" הם המדליפים הראשיים מדיונים ביטחוניים. כך היה בהדלפת המצגת הצה"לית במבצע "צוק איתן" וכך היה בהעברת מידע שנפסל על ידי הצנזורה ל"בילד", שנועדה להשפיע על דעת הקהל בישראל ולהסיט את הסערה מהרג ששת החטופים באמצעות הדלפה ביטחונית חמורה. וזהו רק הקצה של הקצה.

את הפנייה ליועמ"שית לחקור טענה להדלפה שמניעיה פוליטיים, שהדרך היחידה לבצעה היא חקירת עיתונאים וחדירה לטלפונים שלהם, אסור היה לראש שב"כ שמכיר בגבולות הדמוקרטיה לבקש בנסיבות האלה. מאחר ששב"כ בראשות זיני לא מבין את זה ומעדיף את הציות לראש הממשלה על פני חובתו לציבור, על היועמ"שית להבהיר לו בנימוס ובתקיפות את הגבולות. והנה עוד סיבה לדאגה מהמתרחש בשב"כ.

קרא את הכתבה המלאה במקור