שלוש שנים אחרי הכאוס: דרייזי בחרה לחיות מחדש לגמרי

עדנה מחדדת את הסכנה הטמונה בתיוג פסיכיאטרי או טיפולי שגוי: "ברגע הראשון, האבחון מקל על המטופל כי יש שם למה שהוא מרגיש. ברגע השני, הוא מבין שאין תקווה. הוא נתקע בשלב ארבע ולא מאמין שיכול להבריא. העבודה הראשונה שלנו הייתה לפרק את הסטיגמה ולבודד את הפגיעות שעברה. הפגיעות היו אירועים טראומטיים חיצוניים שהורצו על ידי אנשים אחרים – הן לא הגדירו את דרייזי עצמה".

בדיון נוקב על תחושת האשמה המלווה נפגעים, עדנה מציגה הבחנה תרבותית ועמוקה:

הצלקת והטאבו: "אם אדם נדרס על ידי אוטובוס ונפגעה לו הרגל, יש לו צלקת והוא הולך בגב זקוף כי הוא ראוי כרגיל. אבל כשהפגיעה היא פגיעה לא נקייה, פגיעה שעברה על טאבו חברתי או אמוני, האדם נתפס בעיני עצמו כ'לא ראוי'. העבודה הטיפולית היא להפוך את המטופלת לראויה מאוד. להבין שהפגיעה נגמרה, והיא פגעה בסביבה או בערכים – לא בטהרת הנשמה שלה".

דרייזי מוסיפה את ההגדרה המדויקת שלה לפוסט-טראומה: "המלחמה כבר נגמרה, הכל סביבך בסדר ויפה, יש לך בעל מדהים וילדים, אבל את ממשיכה לחיות בתוך המלחמה. את לא שם בכלל".

במהלך התהליך הטיפולי, דרייזי עברה דרך נקודות שבר קשות, שבהן הענישה את עצמה בדיבורים פוגעניים. "פעם האמנתי שאני רעה, שאני פגומה, ושמגיע לי עונש מהקדוש ברוך הוא", היא משתפת. "הייתי מענישה את עצמי ממש".

השינוי הגדולתרחש כאשר דרייזי החלה להתחבר מחדש לאומנות שלה – לשירה, לריקוד ולכתיבה – והבינה שהיא יכולה לבחור את הסטטוס הרגשי שלה. דרייזי משתפת בתובנה מכוננת שעברה לאחרונה:

"רציתי לעשות מופע של הריקוד שלי מול שתי מראות – מראה אחת של דרייזי של פעם, העצובה והמנותקת, ומראה שנייה של דרייזי השמחה. כשעשיתי את זה בבית מול מראה אחת, פתאום קלטתי: אני יכולה לבחור מול איזה מראה אני רוקדת! אם ארקוד מול המראה של העבר, אחזור לשם. אם ארקוד מול המראה השנייה – אני בוחרת מה להרגיש כרגע".

עדנה מוסיפה כי בחירה זו מציבה את דרייזי במקום של מבוגר אחראי, הבונה את הבית שלו מתוך שמחה ואהבה, ומתנתק מתפקיד הקורבן הממתין שמישהו אחר יפצה אותו.

כשנשאלה דרייזי על האימהות שלה לשלושת בניה (והיותה סבתא צעירה בעצמה), שיתפה כיצד למדה לשחרר את ההשוואות לילדותה שלה. "לפני יומיים הרדמתי את הקטן שלי ופתאום שאלתי את עצמי: מי אמר שאני לא אימא טובה? הצלחתי לראות את עצמי באור אחר".

עדנה מחזקת את תפיסת "אם טובה דייה" (על פי מודל וויניקוט) ומציינת כי דרייזי מעניקה לילדיה גבולות, חום, עצמאות ומעל הכל – מגע וחיבוק גופני, המהווים את ההחזקה הראשונית שמרפאת את הנפש.

לקראת סיום השיחה, דרייזי הקריאה טקסט עוצמתי שכתבה לעדנה על שלבי היציאה מהגיהנום אל גן העדן, ועדנה סיכמה בתחושת השליחות שלה כמטפלת: "אני מרגישה כמו מיילדת. אני הופכת את התינוק ברחם ומאפשרת לו לצאת אל העולם כשהראש קדימה. כשהטיפול מצליח, המטופל כבר לא צריך אותי – הוא שייך לעתיד, ואני שייכת לעבר".

האזינו לתוכנית המלאה: 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':

קרא את הכתבה המלאה במקור