"הקימו ישיבות אחרי השואה כדי שסולברג יגיד לנו לסגור את הישיבות?". ממש כך אמר השבוע ח"כ פורוש מיהדות התורה על שופט בית המשפט העליון נעם סולברג. זה אחרי שלטי חוצות של ארגון חרד"לי…
"הקימו ישיבות אחרי השואה כדי שסולברג יגיד לנו לסגור את הישיבות?". ממש כך אמר השבוע ח"כ פורוש מיהדות התורה על שופט בית המשפט העליון נעם סולברג. זה אחרי שלטי חוצות של ארגון חרד"לי נגדו ואחרי אירוע האלימות חסר התקדים שבו תקפו חרדים את בית השופט כשמשפחתו נצורה בו.
ביקורת על שופטי העליון היא מבורכת, לפעמים מחויבת המציאות, אך כשהקשר בין הביקורת לבין המציאות הוא קלוש במיוחד, כדאי לחזור אחורה בזמן, הפעם אל 2017, כדי להבין מי הוא אותו שופט ש"אומר לנו לסגור ישיבות". בהסכמה רחבה שבין הרוב למיעוט, בין ימין – בנט, לבין שמאל – לפיד, חוקקה אז הכנסת חוק גיוס חדש. בגדול: על הציבור החרדי לעמוד במכסות עד שנת דד ליין, שגם בסופה יכול שר הביטחון להאריך את הדד ליין. סנקציות לעמידה במכסות? אין. שמונת שופטי בית המשפט העליון קיבלו את העתירות נגד החוק, כיוון שהוא נוגד את עקרון השוויון. נגדם ניצב שופט אחד בלבד, שקרא לחבריו לדחות את העתירות – השופט סולברג.
חוות דעתו היא קריאת חובה של ממש בכל הנוגע לגיוס, ובעיקר לעקרון ההפרדה בין הרשויות. "האם המוסיף 'שיניים' יוסיף שוויון? שמא תאמר: מילא, אם לא יועיל, לא יזיק; אך מי לידינו יתקע שאכן לא יזיק?", כתב סולברג נגד ביקורת חבריו על היעדר סנקציות במקרה של אי עמידת החרדים במכסות. הוא קרא להם להתאזר בסבלנות: "הדרישה ל'שוויון עכשיו', לא זו בלבד שאינה ריאלית, אלא שהיא אף לא מאזנת אל נכון בין השיקולים החברתיים והמשפטיים המונחים על הכף". השופט סולברג הטיל ספק ביכולת של בית משפט לחולל שינוי חברתי, בוודאי בסוגיה רגישה ומורכבת כל כך המלווה אותנו מקום המדינה. הוא קרא ל"הכרה עמוקה ומפוכחת במגבלותיו של עולם המשפט... רק חוק עם תנועה חברתית גם יחד, יכולים לחולל שינוי".
באופן שורשי יותר, סולברג הטיל ספק בפגיעה בשוויון, ככזו הפוגעת בכבוד האדם של הציבור המתגייס "האמנם אי-גיוסם של בני הישיבות מוביל לפגיעה בכבוד האדם של יתר בני החברה? קביעה זו קשה עלי קמעא משום שגבי דידי, השירות בצה"ל – עיקרו זכות ומיעוטו חובה". הוא כתב כי "מקומן של הכרעות חברתיות הוא בידי המחוקק, ובית המשפט מכיר ומכבד את כללי המשחק הפוליטי", וקבע: "הוויכוח הנוקב בחברה הישראלית בסוגיית גיוס בני הישיבות, בעיקרו, אינו ויכוח משפטי".
בסיום דבריו אף קיווה שהחברה הישראלית תכיר בחשיבות ערך לימוד התורה "ותאפשר לחבורת לומדים הראויה לכך 'להמית עצמה באוהלה של תורה', גם אם אינם נושאים בנטל השירות צבאי" – ממש כך.
לרבים כמוני ברור היום שהחרדים תמיד עבדו עלינו. שבפועל דגלו בכך שגם מי שתורתם אמנותם, וגם מי שבטלנותם היא שגרתם – כולם לא יתגייסו. אלא שבכל פסקי הדין של השופט סולברג שזורה כחוט השני תפיסת עולם זהירה של בית משפט ללא מורא, אך צנוע שיודע את מקומו ומגבלותיו. שמרנותו אמנותו. מתגנב אף החשד שבניגוד לרבים, סולברג נטע אמון בחרדים, אז ב-2017, אמון באחדות ישראל, ולדעתי נוטע עד היום.
אז כיצד היה השופט שותף מוביל בהוראות האחרונות של בג"ץ לאכיפת הגיוס? קשה לדבר במקומו, אך ניתן להעריך. ראשית, בהיעדר חוק שיפטור חרדים מגיוס - החוק שסולברג היה בדעת מיעוט להכשירו - הם חייבי גיוס, ומשאינם, הם עוברים על החוק. ואין מנוס מאכיפה. אף אם נוותר על אכיפה, וודאי שלא ניתן להעניק הטבות למשתמטים ולמוסדות שהפכו זאת לשיטה. הם מכנים זאת "סנקציות", ולא היא, אלו הן הטבות כלכליות שמדינה מתוקנת אינה יכולה להמשיך להעניק למפרי חוק משתמטים.
ושנית – והעיקר – משרתי המילואים ממיתים עצמם באוהלו של צה"ל בחזית הלחימה כבר מאות ימים מאז 7 באוקטובר. ואף על פי כן, כל גורמי הביטחון, מהרמטכ"ל ומטה אומרים שוב ושוב: "זה לא מספיק. לא נצליח לעמוד ביעדי הביטחון”. מי שייתן לכך יד יישא באות קין של אשם תורם. מה הציפייה, שסולברג יעצום עיניים?
קרא את הכתבה המלאה במקור
