תגיד, אתה יודע משהו?

וכרגיל בנוהל המתנה להתרעות פיקוד העורף, אין שום דיון רציני בשאלת המחיר מול התועלת, בחינת חלופות וגם לא הלגיטימיות של מי שהודיע על "ניצחון שיעמוד לדורות" והפך את העימות עם איראן, מדינה של 90 מיליון איש, לדרבי שמתקיים כמה פעמים בשנה. זה כאילו שאסור אפילו להעלות על הדעת את התהייה, האם בן אדם שמתעסק באותה אינטנסיביות באיראן וגם בשאלה האם "מצב ביטחוני" יוכל לבטל פריימריז, ראוי להיות זה שמכניס שוב מיליונים למקלטים, כשחלקם ייצאו מהם בלי בית לחזור אליו. וזה, כידוע, המקרה הטוב.

ומעבר לסכנת המוות, אובדן הרכוש והפגיעה בפרנסה, עוד ועוד נתונים מתפרסמים על המחיר הנפשי שמשלמים גם "סתם" אזרחים ואזרחיות, לא רק לוחמים ולוחמות ובני משפחותיהם, על כך שהמדינה שלהם נתקעה בלופ של עימותים צבאיים ואין לה מושג איך לצאת ממנו – וגם לא כיצד לטפל בילדים אבודים והוריהם השבורים. ועדיין, איכשהו, הספירה הציבורית מתמלאת בשילוב פרוורטי של פאניקה והתרגשות לקראת הרגע הגדול, המיוחד והבנאלי בו-זמנית, שבו הדבר הזה, מה שמו, חיים, פשוט יעברו לדום.

בהחלט יכול להיות, וחבל שגם המחדל הזה לא ייחקר, שהאויב נמצא צעד אחד קטן לפני שינוי בלתי הפיך במאזן הכוחות האזורי והעולמי. אולי כל הרעל הזה בעיניים הכרחי כדי להבטיח את קיומה של המדינה. אבל אסור לבטל, לגמד ובטח שלא להדחיק את הספקות ואת הנזק האדיר שנגרם עקב התפוגגות היכולת ללכת לישון בידיעה איך, פחות או יותר, ייראה היום למחרת. זאת לא גזירת גורל, ואם בכל זאת "אין ברירה" זה מתוך כישלון קולוסלי, שאומה חפצת חיים אמורה לגבות עליו מחיר ולא לכשכש בזנב.

קרא את הכתבה המלאה במקור