מסופר על אדם שאיבד את ביתו בשריפה. הגיע אליו חבר, הסתכל על הבית החרב ואמר: "תראה את הצד החיובי".
האיש הביט בו ושאל: "איזה צד חיובי?"
"לפחות עכשיו לא תצטרך לצבוע את הבית", השיב החבר.
"וגם", המשיך החבר, "תחשוב על זה: אתה יכול להתחיל הכול מחדש. בית חדש, רהיטים חדשים, חיים חדשים".
האיש הביט שוב בבית שנשרף. החבר טפח על כתפו ואמר: "נו, אתה חייב להסתכל קדימה".
האיש הנהן, הביט בו כמה רגעים ואמר: "אני אסתכל קדימה. אבל אולי קודם תיתן לי רגע להסתכל על הבית שהיה לי?"
יש אנשים שחושבים שנחמה מתחילה ברגע שבו מפסיקים לדבר על הכאב. כאילו כדי לעודד אדם צריך למהר לקחת אותו אל העתיד: יהיה טוב, עוד תבנה, עוד תצמח.
אבל לפעמים דווקא הניסיון למהר אל העתיד מרחיק את הנחמה. אדם שאיבד משהו יקר אינו תמיד צריך שמישהו יסביר לו מיד מה יהיה. לפעמים הוא צריך שמישהו יכיר במה שהיה.
יש משהו מנחם בעצם הידיעה שהאובדן שלך לא נעלם מעיני איש. לא מפני שההכרה בכאב מחזירה את מה שאבד, אלא מפני שהיא אומרת לאדם: אתה לא צריך לשאת את הכאב הזה כאילו הוא דמיוני. מה שקרה לך היה אמיתי. מה שאבד היה יקר. מותר לכאוב.
