עקבו אחרינו מאז שהמלחמה בעזה הסתיימה רשמית באוקטובר 2025, השאלה המרכזית היא אם ניתן להפוך את הפסקת האש החלקית לתהליך מדיני וביטחוני אמיתי — או שעזה תישאר לכודה בין המשך השליטה…
ההסכם התאפשר משום שחמאס נמצא כיום בנקודת החולשה הקשה ביותר שלו מאז השתלט על רצועת עזה ב־2007. חמאס נפגע קשות מבחינה צבאית, פוליטית, שלטונית וכלכלית. הוא אינו מסוגל עוד למשול כפי שעשה בעבר. המערכת הפיננסית שלו למעשה קרסה, והוא מתקשה לשלם משכורות ופנסיות לעשרות אלפי עובדים שהיו קשורים למנגנוני השלטון בעזה. הסדרת מעמדם של העובדים האלה הייתה, ככל הנראה, אחת הסוגיות המורכבות במשא ומתן.
הפתרון המתגבש הוא הכרחי והגיוני. מי שעבדו במשרדים אזרחיים, בבתי חולים, בבתי ספר, ברשויות המקומיות ובשירותים הציבוריים — ולא היו מעורבים בזרוע הצבאית של חמאס או בפעילות טרור — אינם צריכים להיפסל אוטומטית מלהשתלב בעתידה של עזה. יש להעביר אותם בדיקה מקצועית וביטחונית. מי שיימצאו מתאימים ויעברו את הבדיקה יוכלו להמשיך לשרת את הציבור תחת סמכותה של הוועדה הלאומית לניהול עזה, ה־NCAG.
אי אפשר לשקם את עזה באמצעות פיטוריו של כל מורה, רופא, מהנדס, עובד תברואה או פקיד ששירת תחת השלטון הקודם. מטרת המעבר היא לסיים את שליטתו החמושה והפוליטית של חמאס — לא לפרק את מה שנותר מן החברה הפלסטינית.
למיטב הבנתי, מדינות המפרץ סייעו במציאת פתרון למשכורות ולפנסיות שלא שולמו. זו אולי נראית סוגיה מינהלית משנית, אך היא מרכיב מרכזי בכל מעבר שלטוני. ארגון חמוש אינו נעלם רק משום שמנהיגיו חתמו על מסמך. מעבר בדרכי שלום מחייב חלופה ממשית של שלטון, תעסוקה, שירותים ציבוריים ויציבות כלכלית. אנשים חייבים לדעת שוויתור על שלטון הפלגים לא יגזול מהם את האפשרות לפרנס את משפחותיהם.
חמאס היה נתון ללחץ חיצוני עצום.
מצרים, קטאר וטורקיה לא הסתפקו בתיווך. הן לחצו על חמאס לקבל החלטות שמהן נמנע במשך חודשים. השיחות האחרונות בקהיר הפגישו בין הנהגת חמאס לבין נציגי שלוש המתווכות, וההסכם שנוצר מבוסס על תהליך מדורג הכולל ממשל פלסטיני, תמיכה בינלאומית ואימות עצמאי.
תפקידה של מצרים היה מכריע. אין בעולם הערבי מדינה שמכירה טוב ממנה את עזה, את חמאס, את הפלגים הפלסטיניים ואת המציאות הביטחונית סביב הרצועה. המודיעין המצרי הפעיל לחץ כבד על כלל הפלגים כדי להביאם להסכמה.
גם סמיר משהראווי, שפעל מטעמו של מוחמד דחלאן, השתתף על פי הדיווחים בדיונים בקהיר והפעיל לחץ בשמו. נראה כי דחלאן פעל מאחורי הקלעים עם בכירים אמריקנים וסייע בעיצוב ההסדר המתגבש, בעוד משהראווי היה מעורב ישירות בשיחות בין הפלגים.
אבל ייתכן שהלחץ הגדול ביותר על חמאס לא הגיע מן המתווכות, אלא מתושבי עזה עצמם.
ליותר משני מיליון פלסטינים ברצועה פשוט נמאס. הם מותשים, עקורים ומרוששים, וחיים בתנאים בלתי נסבלים. הם איבדו בתים, בני משפחה, מקורות פרנסה וכל תחושה של עתיד צפוי. הם אינם רוצים שחמאס ימשיך לשלוט בהם בכוח הנשק, ואינם רוצים שישראל תמשיך לשלוט בחייהם באמצעות כוח צבאי.
התמיכה שממנה נהנה חמאס בעבר כתנועת התנגדות נשחקה עמוקות בעקבות האסון שהמיט על עזה. הפלסטינים שילמו מחיר שקשה לתאר. הם אינם מבקשים עוד סיסמאות, עימותים או הבטחות לניצחון עתידי. הם מבקשים חיים: קורת גג, מזון, ביטחון, חינוך, טיפול רפואי, חירות ועתיד לילדיהם.
חמאס לא היה יכול להמשיך להתעלם מן הלחץ הזה.
חמאס אינו הצד היחיד שמגיע למשא ומתן מעמדת חולשה. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו פגיע במיוחד — בעיקר ביחסיו עם הנשיא טראמפ.
טראמפ מודע היטב למנוף שבידיו. נתניהו תלוי בהגנה הפוליטית, בתמיכה הדיפלומטית ובגיבוי האסטרטגי של הנשיא האמריקני. התלות הזאת גוברת ככל שישראל מתקרבת לבחירות.
ההסכם מנוגד לחלוטין לרצונו של הבסיס הפוליטי הימני־קיצוני של נתניהו. שרים ומפלגות הדוגלים בשליטה ישראלית קבועה בעזה, בחידוש ההתיישבות ובהכרעה צבאית של חמאס מתנגדים להסדר של פירוק נשק מוסכם ונסיגה ישראלית.
אלא שנתניהו מתקשה מאוד לומר לטראמפ לא — בוודאי לפני הבחירות בישראל.
טראמפ לא השקיע את יוקרתו בתוכנית לעזה כדי לאפשר לנתניהו או לחמאס לרוקן אותה מתוכן. עם זאת, אין לצפות שנתניהו יאמץ אותה בפומבי. סביר שינסה לפרש אותה מחדש, לעכב אותה, להציב תנאים נוספים ולהציג כל ויתור ישראלי כדרישה אמריקנית שנכפתה עליו. חמאס ינהג באופן דומה.
ישראל תטען שאינה יכולה לסגת לפני השלמת פירוק הנשק. חמאס יטען שאינו יכול להתפרק מנשקו לפני נסיגה ישראלית. אם שתי העמדות האלה יתקבלו כלשונן, ההסכם לא יוכל להתקדם. אך הסכמים מן הסוג הזה אינם מיושמים על בסיס הפרשנות המקסימליסטית של אחד הצדדים. הם מיושמים באמצעות צעדים הדדיים, מדורגים ומאומתים. משום כך חיוני לקיים מנגנון חיצוני חזק.
הנוסחה הנכונה אינה "נסיגה תחילה" ואינה "פירוק הנשק תחילה". הנוסחה הנכונה היא יישום מתואם.
כאשר חמאס מעביר לגוף פלסטיני מוסכם סוגים מוגדרים של נשק, מוסר מידע ומפות על תשתיות צבאיות ומוותר על השליטה באזורים מסוימים, ישראל צריכה לסגת מן השטח המקביל. עם הנסיגה הישראלית, כוח הייצוב הבינלאומי צריך להיפרס. בחסותו, ה־NCAG ייכנס לרצועה ויתחיל למשול. עם העברת הסמכויות לידיו, כוח המשטרה הפלסטיני החדש ייפרס ברחובות, יגן על האוכלוסייה ויתחיל לאסוף נשק בלתי מורשה.
כל שלב חייב להיות מאומת באופן עצמאי לפני המעבר לשלב הבא.
על פי הדיווחים, ההסכם כולל מנגנון כזה: ועדת אימות בינלאומית ויישום מדורג המותנה בעמידה ביעדים מוסכמים. הסדרי הפירוק כוללים נשק, מנהרות ותשתיות צבאיות, בעוד שכוח הייצוב אמור לסייע ביצירת ביטחון, בהכשרת המשטרה ובהעברת השלטון.
האימות אינו פרט טכני. הוא עמוד השדרה של ההסכם.
ישראל אינה נותנת אמון בחמאס. חמאס אינו נותן אמון בישראל. הפלסטינים אינם מאמינים שישראל אכן תיסוג, והישראלים אינם מאמינים שחמאס יוותר על יכולותיו הצבאיות. שום נאום, הבטחה או מסמך חתום לא יבטלו את חוסר האמון הזה.
לכן ההסכם חייב להיות מסוגל לפעול גם ללא אמון.
כל צד צריך לדעת שקיום התחייבויותיו של הצד האחר ייבחן בידי גוף עצמאי, ושהתהליך יתקדם רק לאחר עמידה באמות מידה ברורות. חייבות להיות גם השלכות לסיכול ההסכם — בין שהאחראי לכך הוא חמאס, ישראל, פלג פלסטיני אחר או גורמים ישראליים קיצוניים המבקשים לחבל בתהליך.
הקהילה הבינלאומית טעתה פעמים רבות כשבלבלה בין טקס חתימה לבין יישום. בעזה, היישום הוא ההסכם.
אסור שכוח הייצוב הבינלאומי יישאר רעיון על הנייר. הכוחות הראשונים שלו צריכים להיכנס לעזה, להקים מערכי פיקוד, להכין אזורי פריסה ולבנות את היכולת הדרושה למילוי משימתם.
תפקידו אינו לכבוש את עזה או לצאת למלחמה בחמאס. אין לצפות מחיילים זרים לעבור מבית לבית ולחפש כלי נשק.
האחריות העיקרית לפירוק הנשק הפלסטיני חייבת להישאר בידי הפלסטינים.
תפקידו של כוח הייצוב הוא ליצור את המסגרת הביטחונית שתאפשר לישראל לסגת, ל־NCAG למשול, למשטרה הפלסטינית להיפרס, לשיקום להתחיל ולנשק להיאסף — מבלי שייווצר ואקום ביטחוני.
כוח הייצוב ייפרס ויבנה יכולת מבצעית.
ישראל תתחיל לסגת מן הקו הצהוב בהתאם ליעדים מוסכמים ומאומתים.
ה־NCAG ייכנס לעזה ויקבל אחריות על משרדי הממשלה, השירותים הציבוריים והרשויות המקומיות.
המשטרה הפלסטינית החדשה תיפרס ברחובות.
הרשויות הפלסטיניות יתחילו ברישום, באיסוף, באחסון ובהוצאה משימוש של נשק הפלגים, תחת אימות בינלאומי.
אי אפשר להמתין עד שכל מחלוקת תיפתר. לעולם לא יהיה רגע פוליטי מושלם. יש לבנות את היכולת בשטח בזמן שהפרטים הנותרים ממשיכים להידון.
פירוק הנשק של הצבא הרפובליקני האירי בצפון אירלנד ממחיש עד כמה מורכב תהליך כזה. חלפו יותר מעשר שנים מחתימת הסכם יום שישי הטוב ב־1998 ועד לאישור הסופי שהנשק הוצא מכלל שימוש.
תושביה אינם יכולים להישאר באוהלים ובין ההריסות בזמן שדיפלומטים מתווכחים על הרובה האחרון, המנהרה האחרונה או מחסן הנשק האחרון. יש להבחין בין צורכי הביטחון המיידיים לבין התהליך הטכני והממושך יותר של פירוז מלא.
יש לטפל במהירות ובקדימות בנשק כבד, ברקטות, במתקנים לייצור חומרי נפץ, במנהרות צבאיות ובמסגרות חמושות מאורגנות. הטיפול בנשק אישי ובנשק קל ידרוש רישום, איסוף, הסדרה ומסגרת משפטית ברורה. למי שימסרו את נשקם ולא ביצעו פשעים חמורים יש להציע דרך חזרה לחיים אזרחיים.
התהליך חייב להיות נחרץ, אך אסור שיהפוך לענישה קולקטיבית. מטרתו היא ליצור רשות פלסטינית לגיטימית אחת, חוק אחד ומערכת ביטחון מוסמכת אחת — לא לנהל מצוד אינסופי אחר אויבים מובסים.
הקמת העיר החדשה המתוכננת למגורים זמניים באזור רפיח חייבת להתחיל מיד.
דיור זמני אינו יכול להפוך לעקירה קבועה, ואסור שהשיקום ישמש להוצאת פלסטינים מאדמתם. עליו לספק מגורים מכובדים בתוך הרצועה, בזמן שהשכונות, התשתיות והשירותים הציבוריים נבנים מחדש.
הדיור אינו יכול להמתין להשלמת פירוק הנשק. גם המים, החשמל, הביוב, בתי החולים ובתי הספר אינם יכולים לחכות.
השיקום הוא חלק מן האסטרטגיה הביטחונית. כל משפחה שעוברת מאוהל לבית בטוח מקבלת אינטרס ביציבות. כל צעיר שנכנס לבית ספר או למקום עבודה במקום להצטרף לארגון חמוש מחזק את הסדר החדש. כל מוסד פלסטיני מתפקד מצמצם את המרחב שבו מיליציות יכולות לצמוח מחדש.
הציבור יתמוך בפירוק הנשק רק אם יראה מה בא במקומו.
התהליך הזה אינו יכול להסתיים בגבולות הרצועה.
תוכנית 20 הנקודות של טראמפ מדברת על אופק מדיני להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית. אסור להתייחס לכך כאל ניסוח סמלי שנועד רק להבטיח תמיכה ערבית. הדרך למדינה פלסטינית היא תנאי מרכזי להצלחת ההסכם כולו.
אי אפשר להביס לאורך זמן את טענתו של חמאס בדבר הצורך ב"התנגדות מזוינת", אם כל מה שמוצע לפלסטינים הוא ממשל יעיל יותר תחת כיבוש שאין לו תאריך סיום. פירוק הנשק חייב להוביל לריבונות. הנסיגה הישראלית חייבת להוביל לחירות. רפורמה פלסטינית חייבת להוביל ללגיטימציה דמוקרטית. ביטחון ישראל חייב להתבסס על שלום אזורי — לא על שליטה צבאית קבועה.
ההסכם לפירוק חמאס מנשקו אינו סוף הסכסוך. הוא פותח חלון הזדמנויות צר, שאולי לא יישאר פתוח זמן רב.
חמאס חלש מאי פעם. נתניהו תלוי בנשיא אמריקני הנחוש לקדם את תוכניתו. מצרים, קטאר וטורקיה מפעילות לחץ למען היישום. הציבור בעזה מבקש להשתחרר הן מן השלטון החמוש של חמאס והן מן השליטה הצבאית הישראלית.
ישראל וחמאס ינסו לפרש מחדש את ההסכם, לעכב אותו ואף להכחיש את התחייבויותיהם. לכן על ארצות הברית ועל המתווכות להתעקש על יישום מתואם, על אימות עצמאי ועל השלכות ממשיות לכל הפרה.
כוח הייצוב חייב להיכנס. ישראל חייבת לסגת בשלבים. ה־NCAG חייב להתחיל למשול. המשטרה הפלסטינית חייבת לאסוף את הנשק. השיקום חייב להתחיל. והתהליך כולו חייב להוביל — לא רק בדיבורים אלא במעשים — למדינה פלסטינית ולשלום אזורי.
זה אינו רגע לחגיגות. זהו רגע ליישום נחוש, ממושמע ומיידי. העבודה חייבת להתחיל עכשיו.
קרא את הכתבה המלאה במקור
